ראיון אישי ב-XNET עם נגה שנער
מרגישה צורך להעלות פה את הגרסה המלאה של הראיון האישי שלי עם נגה.
בכל זאת אין מקום לסיפור חיים ארוך כל כך באינטרנט....
תודה לנגה שנער על הסבלנות והכנות. והרי הוא לפניכם, הראיון במלואו.
מסע אישי – אביטל אנגל
אז מי את?
אביטל, אמא של שחר (בת 11). מאמינה שלא נועדנו להיות מוגדרים. הגדרות מדגישות נקודות ספציפיות, ומפספסות את התמונה הגדולה. בנאדם הוא הרבה מעבר להגדרה אחת, או משפט מתאר אחד, או דף בקטלוג.
ומה את עושה?
אני צלמת כבר 20 שנה, בוגרת קמרה אובסקורה. מצלמת דיוקנאות עסקיים וצילומי תדמית לאתרים, מוצרים לקטלוגים, אופנה, הריון, בת/בר מצווה ומשפחה. במקביל, אני מלמדת ומנחה קורסים וסדנאות לצילום באופן פרטי, כולל סדנאות שונות לצילום בסמארטפון לנוער ולמבוגרים, וכן מנחה בארגונים ולקבוצות מובנות את "דרך העדשה" - סדנה הנותנת השראה, מפתחת את המודעות ומביאה למימוש עצמי דרך עדשת המצלמה.
את החוויות שלי מסיורי צילום עם סטודנטים, פרויקטים מצולמים שלי וטיפים בצילום אני משתפת גם בבלוג שלי "Take a moment".
שורשים, נופי ילדות , מה את זוכרת?
נולדתי וגדלתי בתל-אביב בשכונת ישגב, הבת השלישית במשפחה של ארבעה ילדים.
אבי ז"ל, נולד ביוגוסלביה, על גבול הונגריה. בתקופת השואה שרד את מחנה הריכוז כילד בן שבע, ומאוחר יותר עלה ארצה עם אביו, אמו ואחיו הקטן. אמי היא ילידת פירנצה, איטליה. כשהייתה בת שבע-עשרה עלתה לארץ עם אביה. אמה עלתה מאוחר יותר ואחותה נשארה בפירנצה, שם היא חיה עד היום. אמי למדה באולפן בקיבוץ עין-השופט ואביה התגורר ברמת החייל, בסמוך להוריו של אבי. באחד מביקוריה בבית הכירה את אבי וכך נולדה הזוגיות ביניהם.
גרנו בבית קרקע קטן וסביבו גינה יפהפייה שאבא שלי טיפח בעזרתנו. הייתי ילדה של אבא, בנצ'יקית, טום בוי. אבא היה הגיבור הכל-יכול שלי, סמל לכוח וחוזק אומץ ונחישות. הוא היה הרפתקן, אהב לנסות דברים חדשים ולטייל במקומות לא שגרתיים, ואני איתו. במחיצתו הרגשתי בטוחה ומוגנת מכל רע. אבא שלי היה איש של קצוות; רך ואבהי מאוד מחד, אבל גם נוקשה ובלתי מתפשר. הייתה לנו יראת כבוד מפניו.
אבא שלי הקים בעשר אצבעות מפעל לסריגת בדים בבני ברק. אהבנו מאוד לבלות שם. במפעל היו גלילי בד ענקיים שביניהם היינו מתרוצצים ומתחבאים, עבורנו זה היה כמו גן שעשועים ענק. אבל במקביל גם עזרנו: היינו בודקים את הקופסאות של מחטי הסריגה, מוודאים שכל השיניים שלהן שלמות, ואז מסדרים אותן כמו חיילים ויוצקים עליהן שמן, כדי למנוע חלודה. אבא שלי ידע ברכה בעמלו. לימים עשה הסבה מקצועית והפך לסוכן ביטוח.
אמי למדה תפירה. לצד עבודתה במפעל לצד אבי, תפרה לנו את כל הבגדים. אני זוכרת איך אהבנו להיכנס למחסן, לעמוד מול שלושה ארונות מלאים בבדים ממפעל הסריגה של אבא ולבחור מאיזה בד אימא תתפור לנו את השמלה הבאה או את פיג'מת החורף. בהמשך למדה מזכירות רפואית ועבדה בחברות הביטוח הגדולות במשק עד יציאתה לפנסיה.
בכיתה ה' הצטרפתי כחניכה לתנועת "הצופים", שהפכה לחלק משמעותי בחיי. אהבתי להיות בשבט, את הפעולות, המסיבות, ההרקדות, ובעיקר הטיולים והמחנות.
בגיל ארבע-עשרה התאהבתי במדריכה שלי ב"צופים". ולמרות שאח"כ היה לי חבר שמאוד אהבתי, כבר ידעתי שבעצם אני מתאהבת בבנות. הרגשתי שקרה לי אסון, שנחתה עלי גזירת גורל איומה. רציתי רק להיות כמו כולם, ולא להיות "לא נורמלית". בבית נחשבתי לילדה מוצלחת וטובה, וחששתי לאכזב את ההורים שלי. הרגשתי שאין מצב שאני באה ומספרת להם דבר כזה.
חוויתי בדידות איומה. לא ידעתי איך בכלל ייראו החיים שלי, איך אחווה זוגיות, אהבה. הרגשתי שזה כתם; אות קין. כך קראתי לזה בשירים שכתבתי באותה התקופה. רק לאחר כשנתיים סיפרתי לאחותי הבכורה מיכל. היא הגיבה באמפטיה ובחום, והקשר בינינו רק התחזק.
בסיום התיכון התגייסתי לגרעין נח"ל. עדיין ניסיתי להיות במערכות יחסים עם בנים, אבל הבנתי שזה לא זה. הרגשות שלי לא הגיעו לעומק שחוויתי ביחסיי עם נשים. את הגרעין עזבתי מיד בתום הטירונות, לאחר התמודדות לא פשוטה מול שמועות חסרות בסיס שהפיצו עלי בני הגרעין שלי בשל נטיותיי המיניות. הרגשתי שאני חיה בחברה צבועה, שאינני יכולה לסמוך עליה ויצאתי לשרת בפיקוד הנח"ל.
לאחר השחרור עבדתי חצי שנה באילת עם בת הזוג שלי ואז יצאנו לטיול הגדול שלנו שהתחיל בארה"ב ונמשך במזרח הרחוק, שם גם עבדנו ביפן והמשכנו לממן את הטיול. לאחר שנה וחצי נפרדתי מזוגתי כדי לשוב ארצה, הבטחתי לאחותי מיכל שאהיה לצידה בלידה של בתה הבכורה.
כשחזרתי לארץ, חיפשתי את דרכי המקצועית. רציתי ללכת ללמוד משחק ולהיות שחקנית אבל לא העזתי. רציתי את הבמה אבל גם חששתי ממנה וחששתי להיכשל. בהשפעת חברה שלמדה ב"קמרה אובסקורה" הלכתי ללמוד צילום ומצאתי לי בית. מההתחלה נשאבתי למדיום הזה בצורה גורפת. הרגשתי שנפתח בפניי עולם קסום, המאפשר ביטוי למנעד רחב של רגשות ומצבי רוח, של מודע ושל תת מודע; שפתח בפניי דלתות וסייע לביטחון העצמי שלי והיה בו מרכיב מרפא לנפש שלי. עולם הצילום למעשה מאפשר לי להיות על במה מבלי להיחשף ישירות, המצלמה היא הכלי המגונן שלי מחד, ומאידך היא הכלי שלי לתקשורת בסביבה זרה.
בסיום הלימודים עבדתי כאסיסטנטית של בן לם, צלם אופנה מוביל, אז. יד המקרה הביאה אותי לראיון עבודה במרכז מאירהוף לחינוך באמנות של מוזיאון תל אביב. שכן שזיהה אותי מקאמרה אובסקורה ביקש שאחליף אותו שם כעוזרת הוראה. הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי. משם התגלגלתי להיות מורה במדרשה לצילום גיאוגרפי של "מסע אחר" ולהוראה בבתי"ס נוספים, עד שהחלטתי להפוך לעצמאית. אני אוהבת ללמד; אוהבת את הנתינה, את החניכה, את היכולת להעביר ידע ולעבור עם תלמידים את התהליך של הפיכתם לבעלי מקצוע ובעלי שם. זו עשייה מבורכת.
בגיל 21 סיפרתי לאמא שלי שאני אוהבת נשים. היא התרגשה מאוד מכך ששיתפתי אותה במשהו שלמעשה כבר ידעה בעצמה, אך כעת היה גלוי ועל פני השטח. באהבה וברגישות אינסופית, אמא שלי קיבלה אותי בדיוק כפי שאני. תגובתה נגעה בי ברכות. ולמרות שתמיד ידעתי שאוכל לסמוך עליה, היא חיזקה אצלי את הידיעה שעבורה אני נאהבת ומקובלת, ללא תנאי. מאותו רגע ואילך לא הסתרתי יותר מאמא שלי דבר, והיא מעולם לא ניסתה לשנות או לשפוט אותי. תמיד מכילה ותומכת, תמיד שם.
לאבא שלי סיפרתי כמה שנים מאוחר יותר. הוא ממש לא קיבל את זה, ושלח אותי לטיפול פסיכולוגי. מבחינתו, זה היה פגם שפשוט צריך לתקן. הניסיון הזה, וגם עם החברה הסובבת אותי, גרמו לי לשמור את ההעדפה המינית שלי לעצמי במשך שנים ארוכות. לא סיפרתי על זה בשום מקום. חששתי שזה יפגע במשפחה שלי, ויעיב על השם שלי ועל המוניטין המקצועי. רק בשנים האחרונות אני מרשה לעצמי לפתוח את זה גם בפני אנשים שמחוץ למעגל הקרוב לי ביותר ולשתף גם אותם.
מגיל 30 ידעתי שאני רוצה להביא ילד לעולם, ובדקתי עם עצמי איך אני עושה את זה. האם ביחד עם בת זוג? בהורות משותפת עם גבר? לאחר שנים של חשיבה, הבנתי שאת הדבר הזה אני רוצה לעשות לבד, בלי שותפים, כי אני רוצה להחליט בעצמי איך הילד שלי יגדל.
בשנת 2006 ילדתי את בתי שחר. ההתחלה לא הייתה פשוטה. שלושה שבועות לאחר הלידה התפרקה המערכת הזוגית שחייתי בתוכה, ועברתי לגור עם אמא שלי. הייתי שבורה ועצובה, וגם אמא טרייה. למזלי, אמא שלי תמכה בי ועזרה לי בכל דרך אפשרית, אבל לא "דרכה לי על המשבצות" ומעולם לא התערבה בהחלטות שלי. בזכותה חזרתי, לאט-לאט לעצמי, וגם יכולתי להמשיך לעבוד. שחר הכניסה לחיי טעם חדש ושמחה עצומה. ליד זה, כך הרגשתי, כל הקשיים הכרוכים בהורות יחידנית קטנים עלי.
ועדיין נכונה לי עוד התמודדות אחת, משמעותית ובלתי צפויה. כששחר הייתה בת 6, הרגשתי לפתע כאב חזק בעין, באף ובשיניים, שפסק, אבל אחר-כך חזר על עצמו. לאט-לאט ההתקפים הגיעו בתדירות רבה יותר ובעוצמה גדולה יותר. התחלתי בירורים רפואיים. וזה לקח זמן, וגם לא מעט בדיקות וכאבים. הרופאים טענו שאלו החרדות שלי... חייתי עם כאבי תופת, תוך הזדקקות למשככי כאבים חזקים (שלא עזרו), מג'נגלת ממומחה למומחה, ובו בזמן ממשיכה לעבוד וגם לתפקד כאימא. לבסוף התברר, שיש לי גידול על העצב הראשי של הפנים, 5 מ"מ מהעורק הראשי של המוח. הרופאים אמנם סברו שמדובר בגידול שפיר, אבל המיקום שלו סיכן תפקודים יומיומיים חשובים ברמת הקוגניציה ואיים על מרכז הדיבור וההבנה שלי.
על-אף הכאבים והחרדה הגדולה, הייתי מאוד פרקטית. פגשתי מספר רופאים בכירים, שהתייחסו אלי בחוסר אמפטיה כאל עוד "מקרה". ואז הגעתי לייעוץ גם בביה"ח איכילוב, שם פגשתי את המלאך הגואל שלי – ד"ר נבו מרגלית (כיום מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בביה"ח שערי צדק), הרופא הראשון שהרגשתי שאני באמת יכולה לדבר איתו. הוא הסביר לי מה עומד לקרות, דיבר על הניתוח, ולא הסתיר ממני גם את הסיכונים הכרוכים בו. הוא נסך בי תחושת ביטחון והרגשתי שבידיים שלו אני מוכנה לשים את גורלי.
אמי שוב נחלצה לעזרתי. היא לקחה על עצמה את הטיפול בשחר, לאורך כל הזמן שבו אשהה בבית החולים ובתקופת ההחלמה. ומאחר ולא רציתי ששחר תראה אותי שם, או תרגיש שינוי כלשהו בשגרת החיים שלה, לאורך כל תקופת האשפוז אמא שלי הייתה מנועה מלבוא אלי, ונדרשה לתעצומות נפש אדירות כדי לשמור על השגרה, בבית, על-אף דאגתה לי.
היה לי מזל גדול. הניתוח עבר בשלום ובהצלחה מלאה. הגידול הוסר בשלמותו, ללא תופעות לוואי למעט חוסר תחושה בחלק מהפנים, מה שעדיף ללא כל ספק על כאבים בלתי נסבלים. לאחר תקופה קצרה כבר חזרתי לחיים הרגילים שלי. אני נושאת עמי את זיכרון התקופה הזו וכל מה שהיה כרוך בה, אבל השארתי את זה מאחוריי.
מה לקחת עמך מבסיס האם וממסע חייך לאביטל של היום?
השנים הארוכות שבהן חוויתי את הקושי הגדול סביב הזיהוי, ההכרה והקבלה השלמה שלי את עצמי, גרמו לי לסלוד מזיוף, מחוסר כנות ומהצורך להסתיר פרטים אישיים. אני לא מוכנה יותר להחביא שום דבר, או לשחק את המשחק לפי הכללים של אנשים אחרים. אני חיה את חיי בגלוי ובשלמות, ולא אשנה בעצמי מאומה כדי למצוא חן בעיני מישהו. באותה המידה - אני מעריכה אנשים כנים, שאומרים את אשר על לבם בלי מסיכות ובלי פחד ממוסכמות חברתיות. אני מקבלת כל אדם באשר הוא, לא שופטת ולא פוסלת. וברוח הזו, של מחשבה פתוחה וגמישה, והתחשבות והכלה של המרחב הציבורי והאישי, אני מחנכת גם את בתי.
לצד אמי, שתי אחיותיי ואחי הם העוגן היציב והמשמעותי בחיי. אחותי הבכורה מיכל הייתה לי מודל לחיקוי, פורצת גבולות שסללה עבורנו את הדרך. היא זו שהכירה לי את הפינק פלויד, לד זפלין, קינג קרימזון והביטלס, הנחילה לי את חדוות הקריאה ולקחה אותי לראות סרטים, כמו "שיער", "טומי" ו"מופע הקולנוע של רוקי" בקולנוע פריז. הערצתי אותה; גם היום היא אחת המשענות שלי והכתובת לכל התייעצות או התלבטות. אחותי תמי היא העוגן השני שלי בחיים האלה, בשבילי היא סמל לחוזק וחריצות ותמיד עוזרת לי ברגעי מצוקה, אפילו בחלומות הסיוט שלי היא זו שתמיד מצילה אותי... אחי הצעיר אמיר שומר אותנו (שלוש האחיות) צעירות בנפשנו; הוא תמיד שומר על שמחת חיים ואופטימי גם בימים קשים.
מההתמודדות עם גידול בראש והניתוח שעברתי, לקחתי המון אומץ. הבנתי שיש בי תעצומות נפש שלא הכרתי בעצמי לפני כן. מסתבר שכאשר משהו מאיים על חיינו, בעיקר כשיש לנו ילדים ואחריות כלפיהם, אין דבר בעולם שיעצור אותנו, גם לא הפחד...
העיסוק המקצועי בצילום מפגיש אותי עם קשת רחבה של אנשים ומלמד אותי המון על הטבע האנושי. בסדנאות שלי המשתתפים מתבקשים, לא פעם, לצלם את עצמם ואת חבריהם לסדנה. התוצאות הן תמיד מפתיעות ומרגשות; מעניין ללמוד, בכל פעם מחדש, את הפער בין איך אנחנו תופשים את עצמנו, לעומת איך שהסביבה תופשת אותנו. פעמים רבות מתברר, שבעוד אנו שופטים את עצמנו לחומרה ועוצרים את ההתפתחות הטבעית שלנו, השיקוף של השותפים לסדנה מלמד אנשים, לחיוב, איך הם נתפשים בעיני אחרים, ומאפשר להם חוויה של העצמה, צמיחה ומימוש עצמי.
מסר לאומה?
כל אחד מאיתנו שונה ומיוחד וזה כל היופי. לכולנו זכות לחיות את חיינו באופן האופטימלי עבורנו, ולא כדי לרצות אחרים. רגע לפני גיל 50, אני אני כבר יודעת להניח את הרעשים המיותרים בצד, להתחבר ללִבּה שלי, ולחיות את עצמי באופן טוטאלי, בטוחה במי שאני ובמה שיש לי לתת לעולם. אני מאחלת לכולנו להיות מסוגלים ללכת עם האמת שלנו, גם אם היא נגד הזרם ושונה, ולחיות חיים מלאים ושלמים.
