אימא יש רק אחת

"אימא יש רק אחת"

אני עומדת מול הכיתוב על הקיר ובזווית העין רואה אותה מתפללת ערבית מחוץ לביתה.

אישה קטנה וצבעונית, בפתחו של בניין שמט לנפול, כזה שלא טיפלו בו כבר שנים וקירותיו מפויחים כמרמזים על קצר ושריפה שפקדו את המקום.

חוטים שחורים נמתחים מצד לצד, כל טכנאי שהיה פה הניח והלך או אולי היו אלה הדיירים שתלו חוט ועוד חוט כדי להביא הביתה קצת אור, קצת תרבות.

אולי.

אישה מאמינה היא, יושבת על כיסא פלסטיק קטן, כזה שמזכיר לי את הכיסא של שחר באמבטיה כשהייתה קטנה יותר ולא הגיעה לכיור לצחצח שיניים....

שלט אדום לבן תלוי שם בוהק בצבעיו, כאילו רק היום יצא מהמפעל, מתנוסס לפניה וזועק שאין כניסה.

אין כניסה למי?

לאף אחד ? למישהו מסוים ? לילדיה ששכחו אותה ולא באו לבקר כבר שנים ?

לאורחים מבחוץ ? לצלמים כמוני ?

המחשבות משתוללות בראשי, אני לוקחת תמונה וממשיכה לדרכי בלב כבד.