מקומות נטושים מלאים בהשראה

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה לי חולשה למקומות נטושים, איכשהו בתוך כל הכאוס, הלכלוך והאבק, תמיד מצאתי בהם משהו אסתטי ומסתורי...

בכל פעם שאני מגיעה למקום כזה, המוזה מרחפת מעלי וסיפורים מתחילים להתרוצץ בראשי.

לפעמים האווירה והמראות סוחפים אותי לסיפור אגדי עם גיבורי על ומפלצות ולפעמים הסיפור נוגע יותר למה שבאמת היה פה פעם, החיים שמילאו את המקום לפני שננטש.

יש משהו מאפשר במקומות האלה. כאילו כל אחד יכול לדמיין לו מה שבא לו ולחיות לרגע בכאילו לנד...

החללים העצומים, החלונות, השילוב בין הפנים לחוץ, המה שהיה פה פעם והעכשיו, הכול מתערבל ומעיף אותי רחוק רחוק מחוץ לאטמוספרת החשיבה היומיומית.

אני חושבת שתמיד נמשכתי יותר לדברים ישנים מאשר לחדשים. לפעמים אפילו נדמה לי שלא נולדתי בתקופה הנכונה.

הייתי בשמחה שמה את עצמי בתקופה בה היינו נותנים אורז לשכן והוא היה נותן לנו ביצים או תפוחי אדמה, סחר חליפין קראו לזה.

מי צריך את כל הרדיפה הסיזיפית הזו אחרי הכסף?

מרגיש כאילו הזנחנו את מה שבאמת חשוב וכולנו רצים אחרי הזנב של עצמנו בכדי להשיג את מה שאומרים לנו שצריך להשיג. סטאטוס, מעמד חברתי, שתמיד יהיה לילדה שלי מה שיש לכל האחרות.... אוף, לאן הגענו.

אז אני חוזרת לי למקום הנטוש שלי ומדמיינת לי מציאות אחרת, יותר רכה, פחות תחרותית, מלאת שלווה ודברים שאנחנו באמת צריכים.

יש לי מזל ששחר (בתי יחידתי) משתפת פעולה עם כל הגחמות הצילומיות שלי מהרגע הראשון שקלטה את המצלמה...

וכמובן שאני סוחבת אותה איתי לכל מקום שמעורר השראה ונותנת לה לעוף בעצמה עם הדמיון...

וכנצר למשפחה יצירתית, היא אף פעם לא מאכזבת אותי... ובכישרון הדרמה הנטוע בה,

היא תמיד יודעת איך ואיפה לעמוד והסיפור נרקם כאילו מעצמו...

במקומות כאלה אני יכולה לשכוח את עצמי בעיקר אם המצלמה איתי...

ובכל צעד מתגלה משהו שלפעמים מחזיר אותי למחוזות ילדותי,

ולפעמים זורק אותי במחשבות הרבה הרבה יותר רחוק. לחיים שהיו פה פעם מזמן, הרבה לפני שנולדתי.

ובנימה אופטימית ומלאת השראה זו, אני מצרפת לכם שיר של להקת Queen שמתנגן לי תוך כדי כתיבת הפוסט, אחת הלהקות הכי הכי שהיו לנו אי פעם והסולן האגדי, פרדי מרקיורי.

The Show Must GO ON...