כיכר דיזנגוף וההפתעות שהיא מביאה איתה

יום שישי בבוקר מוקדם, "העיירה עוד ישנה...", אני שוב בתל אביב, כיכר דיזנגוף, מחכה לסטודנטים שלי שיתאספו לקראת סיור צילום מודרך בכיכר המזרקה של אגם המפורסמת וביריד העתיקות השוכן מתחתיה.

בשעה כזאת תל אביב עוד מוחה את קורי השינה של בלייני הלילה ורק מנקי הרחוב ומשכימי הקום הבודדים מתהלכים בה.

אני מעיפה מבט למטה לראות מה מצפה לנו היום, אילו הפתעות יביא איתו היום הזה...

עושה רושם שתחת כל היריעות הצבעוניות האלה, יהיה מעניין.

לאט לאט כל החבר'ה מגיעים, יש כבר מוזיקה בכיכר וחדוות היצירה מתחילה לפעום בי.

לאחר הסבר קצר על מה עושים היום ואיך מצלמים במקום צפוף והומה אדם, אנחנו מתפזרים לעבודה.

תוך כדי שיטוט בין הבסטות ביריד העתיקות אני נעצרת ליד שען של פעם, נפעמת מהסדר המופתי על השולחן ומיכולת הריכוז שלו למרות ההמולה.

נראה כאילו שום דבר לא יוציא אותו משלוותו ומאהבתו לשעונים ובקנאות הוא דואג שכל אחד מהם יתקתק, תרתי משמע.

לאחר שיחת חולין עם השען אני נעצרת לעזור לשוש למדוד את האור וברגע שהיא עסוקה בצילום, אני לוכדת אותה במראה כשסביבה מונחים כל חפצי הוינטאג' בנונשלנטיות.

בעל הבסטה מבסוט שבחרנו בשולחן שלו ומיד אנחנו משתפות אותו בתוצאות ולוקחות כתובת כדי לשלוח לו מס' תמונות בדואר... דוא"ל עדיין אין לו....

אני תמיד דואגת שהסטודנטים שלי ישתפו את מושאי הצילום שלהם וישלחו או יביאו להם תמונות, זאת גישה אנושית שפותחת דלתות ומאפשרת לנו סביבת עבודה נעימה והדדית.

אנחנו עולים למעלה לכיכר ומבחינים בבקבוקי אלכוהול ריקים על אחד הספסלים ולידם יושב חצי ער חצי לא ממש כאן, אדם מזוקן שנראה כאילו דאג לרוקן כל אחד מהבקבוקים האלה בעצמו במהלך הלילה.

אני מתקרבת בעדינות כי כמובן שהחבר'ה רוצים לצלם אותו. פותחת בברכת בוקר טוב ומיד נענית בקול צרוד ומשתהה, כזה של שיכורים, "בואי יפה, שבי לידי".

לו הייתי לבד לא הייתי מעזה להתקרב, אני לא כזאת אמיצה כמו שאני נראית...

אבל בתור מורה לצילום, מוקפת בתלמידים שלי, אני מרגישה בטוחה ומתיישבת לצידו.

האיש לא מוריד ממני את העיניים ומדבר בשבחי כאילו אנחנו מכירים כבר 20 שנה.

ותוך כדי שאני מבקשת ממנו רשות שהחבר'ה יצלמו אותו, אני קולטת שמולי יושב, לא אחר מאשר שרגא הרפז,

מי שהיה פעם שחקן תאטרון וקולנוע ידוע ומוערך, והבטן שלי מתכווצת אל מול מצבו הנוכחי.

כמה עצוב לראות אדם מגיע לשפל שכזה, לאחר הצלחה ופרסום. אני מנסה לקצר כי לא נראה שהוא בכלל מעוניין לשחרר אותי והרי עדיין לא צילמנו ברחוב דיזנגוף.

נפרדת ממנו לשלום ורגע לפני שממשיכה הלאה, מנציחה את החיוך שלו, לפחות הנעמנו את זמנו ונתנו לו כמה דקות של אושר.

אנחנו ממשיכים הלאה ליריד המתפרס על רחוב דיזנגוף, בכל דוכן נגלה אלינו עוד אדם מעניין ואנחנו נעצרים לשוחח כמעט עם כל אחד מהם.

הראשון שכבש אותי הוא אדם איטלקי מלא שמחת חיים, שלמרות שאינו יודע אף שפה אחרת, מספר לנו באריכות מי הוא ומה הוא מוכר, כשאני במעט האיטלקית שאני מבינה, מצליחה לתקשר איתו. אלה הרגעים בהם אני מרגישה כמה חסרה לי שפת אמי, השפה האיטלקית הכול כך מתנגנת.

תוך כדי הליכה, לאורך הדוכנים, פתאום אני קולטת אדם מבוגר, גם הוא בעל דוכן, יושב לו על ספסל, עטוף בשקט שלו ופותר תשבץ עד שיגיעו הלקוחות...

לפעמים אני מקנאה באנשים האלה שמסוגלים למצוא את השקט בתוך ההמולה ולהיות בשלהם. נראה לי שתכונה כזאת חשובה כל כך בחיי היום יום שלנו המלאים בריצות אינסופיות ורכבות של מחשבות טורדניות.

אחרי שאני נפרדת מהחבר'ה, לא לפני שאני מבקשת מכל אחד לשלוח לי לאמייל תמונות לשיעור משוב, אני פונה לכיוון הרכב שלי ולוקחת איתי עוד תמונה אחת לדרך, כזו שמזכירה לי כמה תל אביב אחרת ולמה אני עדיין אוהבת אותה, למרות שבחרתי לא לגור בה יותר.

מנסה להיזכר איפה חניתי, לא פשוט למצוא חניה בתל אביב ובטח שלא באזור הזה.

מעיפה מבט למצלמה, עוברת על התמונות שצילמתי, מגיעה לתמונה הראשונה שצילמתי בבוקר לאחר שהחניתי ומיד נזכרת איפה שמתי את האוטו.

נראה כאילו עמוד חשמל החליט להתעופף לו לשמיים והבחור מנסה לדוג אותו בחכתו...

כמובן שהייתי חייבת ללכוד את הרגע הזה.

עוד יום צילומים הסתיים והשאיר בי את חותמו.