G-SRK23G8B5N G-SRK23G8B5N
 

ים

ים

מילה אחת שעבורי היא עולם ומלואו...

מאז ומתמיד אהבתי את הים. על כל גווניו, בכל עונה ובכל שעה ביום.

בילדותי נהגנו לבלות המון בים, אבי אהב את הים מאוד ולקח אותנו אליו בכל הזדמנות אפשרית...

אחיו ובני/ות הדוד שלי גרו אז באילת ולנו היתה שם דירה. בכל חופשה או חג היינו שם.

במקום בו הים הכי יפה שיש לנו בארץ... אז חופי סיני עוד היו שלנו וכמה אהבתי אותם.

לשחות במים הצלולים עם שנורקל ומסכה ולהיבלע בעולם הקסום שמתחת למים...

יכולתי לשכוח את עצמי לשעות בפנים יחד עם אחיותי ואחי ובני/ות דודי, עד שאמי היתה שולפת אותנו בכוח כדי שנשתה או נאכל משהו.... ושנייה אחר כך שוב היינו שם, במים, בעולם האגדי הזה שאין שני לו...

אבא שלי השריש בנו מנהג להשאיר גל אבנים אחרינו בכל חוף בו ביקרנו. עד היום אני מוצאת את עצמי עורמת אבנים בחופים בהם אני נמצאת.

או לפחות משאירה אחרי איזו יצירה בחול, שחר ואני אוהבות לבנות ערים דמיוניות שכאלה...

אנחנו מסוגלות לשכוח את עצמנו מתכננות ובונות ומייפות את היצירה שלנו שעות רבות.

הולכות לרגע לאסוף קצת אצות כדי לעטר רחבת דשא סביב הטירה, או מחפשות צדף מסויים שרק הוא יכול להתאים לקצה הצריח....

בשנה האחרונה רקמתי תכנית סיורים מצולמים שנתית עבור חבר'ה שלמדו אצלי ארבעה קורסים ולא רצו להפסיק. הם ביקשו שניפגש אחת לחודש ונצא לצלם יחד. בכל פעם נגלה מקום אחר ומידי שני מפגשים נתאסף למפגש ביקורת על הצילומים שנלקחו בסיורים.

אני מיד צייתתי ובשמחה ואהבה גדולה לאנשים שאיתי, בניתי תכנית כזאת שלקחה אותנו אחת לחודש לבוקר שישי קסום ומלא חוויות וצילומים.

אז היינו ברמלה, בעיר העתיקה ובשוק, היינו בפארק הירקון ובגבעת חומרה, טיילנו בנווה צדק ובמתחם התחנה ובעוד מקומות בהם יש תמיד מה לצלם...

את המפגש האחרון בתכנית, איך לא, קבעתי בים, בחוף האהוב עלי ביותר, לא אחר מאשר סידני עלי בסמוך לאפולוניה שבהרצליה.

את בתי שחר, שלא נפלה רחוק מהעץ וחולת ים בדיוק כמוני, לקחתי לחוף הזה בכל הזדמנות שהיתה לנו. בחורף ובקיץ מצאנו עצמנו פוסעות על החוף הציורי הזה, ממלאות כיסנו בצדפים ואבנים שגנבו לנו את העין ואת הלב.

במרפסת שלנו עומד סל נצרים ענק עם ערימות של אוצרות שהבאנו איתנו מכל הביקורים בים.

גם סירות ישנות עושות לי את זה... יש לי לוח בפינטרסט שכולו סירות בודדות. משהו בצורה שלהן, מחזיר אותי תמיד לסיפורי ילדות ואגדות. בכל פעם שאני עומדת מול סירה שכבר לא תשוט יותר לעולם, אני מצלמת אותה ונשאבת לרגע לסיפור שלה.

באילו מקומות היתה, מי השיט אותה ומה עבר עליו בחייו...

לפעמים הייתי צריכה להכריח את עצמי למצוא את הכוחות לצאת מהבית, להיכנס לרכב ולנסוע עד אליו, בשל מצב רוח כושל או עייפות החומר, ותמיד תמיד זה השתלם. הים עושה לי טוב!

יש בו אנרגיות שממלאות בכל פעם מחדש את הלב והנשמה ואין מצב שאני חוזרת ממנו באותו מצב הרוח איתו באתי. חד משמעית אני מכתירה אותו כתרופת הסבתא הטובה ביותר...

רחש הגלים, קולות פצפוצי האבנים תוך כדי הליכה עליהן, הרוח עם הריח המיוחד שיש רק שם, מגע החול בידיים ובכפות הרגליים והמרחב...

הים הוא אחת המתנות הגדולות שנתן לנו היקום, יכולים לתאר את העולם הזה בלעדיו?

"כשעצובים הולכים לים לכן הים מלוח"

גם כששמחים והוא תמיד שם לחבק ולהכיל אותנו, גם את דמעות השמחה וגם את אלה שפחות...

הרבה שירים נכתבו עליו, יש כמה שחיים אצלי בגוף

לאורך הים

עופרה חזה מילים ולחן: איילה אשרוב

"תגיד לי איך לעצור את הדמעות

תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות

תגיד לי למה אין אמת, רק הזיות

אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות?

לאורך הים אין גלים יש עולם

שנשבר לרסיסים על המזח.

תגיד לי איך לעצור את הדמעות

תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות

כשאנשים רצים אל תופת כמו אל ים

אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם.

לאורך הים...