צילום. שואה. אבא שלי. אני

יום השואה הוא יום קשה עבורי, אבי היה ניצול מחנה ריכוז וכן אחיו, סבי וסבתי.

לאורך כל הילדות שלי שמענו המון סיפורים על תקופת המחנות.

אני חושבת ששיתפו אותנו קצת יותר מידי בגיל מוקדם מידי. בכל שנה ביום השואה הוכרחנו לשבת מול הטלוויזיה ולראות את כל הסרטים, הראיונות וסיפורי הזוועות.

אני בעד לספר לדורות הצעירים ולהסביר ולזכור ולא לשכוח, אבל יש גיל מסוים בו צריך ואפשר להתחיל בזה וכמובן בהדרגה ובכל שלב רק מה שהילד יכול לספוג, להבין ולעכל מבלי שיתמלא בסיוטים וחרדות.

וזה בעצם מה שקרה לי , נמלאתי ביעותי לילה, שנים רבות שחלמתי שואה בכל מיני צורות, כשהגעתי לטיפול פסיכולוגי בגיל 27, המטפלת שלי אמרה לי שאני רואה את החיים דרך העיניים של אבא שלי ושזה לא רלוונטי לחיים שלי ועלי לשחרר.

רק אז הבנתי מה קרה לי בעקבות כל הסיפורים שהשמיעו באוזני בהיותי רכה מידי בשנים.

וזאת בערך התקופה בה התחלתי להעביר את כל מה שחלמתי בשנים האלה לאימג'ים.

החלטתי לעשות לעצמי פוטו תרפיה מבלי להבין שזה מה שאני עושה...

התחלתי לאסוף כל מיני תמונות ישנות של אבי בהיותו ילד (במחנה הריכוז הוא היה בן 7),

ושילבתי אותם עם תמונות של סמלי השואה ואלמנטים שהופיעו בחלומות שלי באמצעות פוטושופ.

כל זה היה כשרק התחלתי לעבוד עם תכנת הפוטושופ ולא ממש הבנתי מה ואיך עושים, אבל באופן אינטואיטיבי פשוט זרמתי עם התמונות והכלים הרבים שהתכנה הזו מאפשרת כשמידי פעם אני מציקה לאחותי מיכל (הגרפיקאית) בשאלות של איך עושים את זה ומה עושים כשקורה זה.... מזל שהיא אוהבת אותי וסבלה את ההצקות שלי גם אל תוך הלילה, ומזל ששתינו מאז ומתמיד חיות לילה כך שהייתה לי זמינה כשכל שאר העולם ישן כבר.

לא אכנס פה לתיאורים מפורטים של החלומות שלי ואולי חלק מהאלמנטים בתמונות יישארו אניגמטיים עבורכם ובכל זאת אניח אותם פה.

לאחר מספר שנים, כשהחלומות עדיין מופיעים מידי פעם בלילות, הרגשתי שמיציתי את עניין הפוטושופ ושאני חייבת לעמת את מה שרץ לי בראש עם חיי היומיום שלי. ניסיתי לקחת את המראות שהיו לי בחלומות למקומות בהם אני מדמיינת את הדברים מתרחשים כאילו היום.

שתי חברות טובות עזרו לי להוציא את זה לפועל ולהפוך את ביעותי הלילה שלי לצילומים.

צילומים אלה נעשו עוד בעידן מצלמות הסרט וצולמו והודפסו בשחור לבן, אלה רק חלק מהתמונות שצולמו:

לפני קצת יותר משנה, אבי הלך לעולמו אחרי מאבק של 7 שבועות בטיפול נמרץ כתוצאה מתאונת דרכים קטלנית.

בכל שנה בערב יום השואה הייתי מתקשרת אליו לשמוע איך הוא מחזיק מעמד. חלק גדול ממשפחתו נספה בשואה והמראות שנותרו בזיכרונו לא היו קלים.

היום הוא במחשבתי יותר מתמיד, כי מאז שנפטר יש לי כמה דברים לא סגורים אתו והוא ממילא נמצא שם כמעט מידי יום.

אבי היה איש מורכב מאוד אבל בעיני היה בעיקר סמל לאומץ, הוא היה הגיבור של המשפחה שלנו בהרבה מובנים שונים לאורך חייו.

מעלה פה את הפוסט הזה לזכרו ולזכרם של סבי וסבתי שאהבתי כל כך.

נוטעת פה את התקווה שהדורות הבאים לא ישכחו את הזוועות ושלעולם לא נדע שואה נוספת.