אין כמו יפו

"זוהי יפו ילדה זוהי יפו, שחודרת כמו יין לדם",

שיר שתמיד מזכיר לי שזוהי אחת הערים היפות והמצוירות ביותר שיש לנו בארץ הקטנטנה שלנו.

"יש משהו מוזר ולא ידוע, יש משהו נפלא בעיר הזאת..." ללא ספק.

ובכל פעם שאני נמצאת בסיור עם הסטודנטים שלי בעיר הזו, מחלחל בי ריגוש מסוים שאינני יכולה להסביר.

יפו היא הלוקיישן השני שלנו בקורס צילום מתחילים שאני מעבירה כבר שנים רבות. אליה אנחנו מגיעים כדי לתרגל את תכונות העדשות השונות וללמוד כיצד כל עדשה תשפיע באופן שונה על הצילום, המסר שלו והפרספקטיבה שלו.

ידעתם שהמילה פרספקטיבה בעברית נקראת תשקופת? בכל פעם שאני מציינת את זה בשיעור עדשות, כולם צוחקים ומרימים גבה. כן יש מילים בעברית שאף אחד לא יודע על קיומן ושנשמעות כל כך מצחיקות ולא מתגלגלות טוב על הלשון ובטח לא במוח שלנו.

נישאר עם פרספקטיבה, ה-מילה בה' הידיעה כשמדובר בעדשות מצלמה.

לכל עדשה יש את תכונות האופי והייחוד שלה וכשלומדים מתי ואיך להשתמש בעדשה הנכונה לתמונה הנכונה, נפתחות כל כך הרבה אפשרויות להעברת מסרים באמצעות השפה העשירה הזאת שנקראת צילום.

עוד בטרם אני פוגשת את התלמידים שלי, אני תמיד עוצרת לרגע בתצפית על הים, ממש קרוב למקום החניה שלי. תמיד קורה שם משהו מעניין ובכלל להסניף את ריח הים על הבוקר זה MUST.

והפעם כשהסתכלתי למטה הצל שנוצר על חול הים הזכיר לי משום מה את הטיטניק....

במבט חטוף שמאלה אני קולטת את הניגוד הצבעוני שנוצר בין הרץ האדום לים הכחול ואת יחסי הגודל בין האדם הקטן לים האינסופי.

אני יכולה לעמוד שם שעות ולספוג את הים והרוח ומה שהם מביאים איתם לעדשה שלי, אבל השעון לא עוצר מלכת ואני חייבת כבר למהר לנקודת המפגש שלנו, שהיא כמובן השעון המפורסם בכניסה לעיר.

בשעון תמיד חוזר הסנריו של אנשים שמחפשים את הקבוצה שלהם, בין אם זו קבוצת קורס צילום או קבוצת מטיילים... זהו מקום המפגש האולטימטיבי לסיורים ביפו ואנחנו אף פעם לא לבד שם....

באחת הפעמים שקבעתי שם עם הסטודנטים שלי, התקיים מרתון תל אביב, לא ברור לי איך בכלל הצלחנו להגיע לשם, למצוא חניה ולממש את הסיור שלנו, אבל בזמן שחיכיתי לכל המאחרים בשל הנסיבות, הרגשתי איך האור משתנה והופך רך יותר, הרמתי את מבטי לשמיים, ובתור אחת שיש לה חולשה לעננים, מיד הוצאתי את המצלמה מהתיק וניסיתי לקחת את כל הכיכר הענקית הזאת עם השמיים ושמיכת העננים אלי לתמיד. לצערי לא הייתה לי עדשה רחבה מספיק והכיכר לא יכלה להיכנס כולה, אבל בכל זאת החלטתי שאת הרגע הזה אני לוקחת ויהי מה.

שנייה וחצי אחרי זה הסתכלתי לשמאלי וראיתי את הכתובת הבלתי מנוצחת גם שם- נחמן שרודף אותי בכל מקום בארץ הזאת. הכיתוב האדום הצורם הזה על רקע האבן החומה הנעימה כל כך הרגיז אותי שהייתי חייבת לעשות עם זה משהו, ואז בעודי מכוונת את הפריים ומודדת אור, חלף ממש על העדשה שלי רוכב אופניים מאלסקה :-) ולחצתי, הרי לא בכל יום אסקימואי רוכב לו ביפו....

אנחנו תמיד מתחילים את הסיור למעלה, בין גן המדרון לגן הפסגה, איפה שמונחים התותחים שכולם מכירים. משם אנחנו מביאים תמונה שמעבירה מסר של "תל אביב דרך יפו". הרעיון הוא לצלם מיפו לכיוון תל אביב כששתיהן בתוך הפריים, דבר שניתן לעשות רק בעדשה רחבת זווית ואם מעזים ומתקרבים מספיק, כל קדמת הפריים תצא גדולה ודומיננטית וברקע תיכנס כל תל אביב על תפארתה.

היופי באופייה של העדשה הרחבה הוא שניתן גם למסגר איתה את התמונה מבפנים, מה שמביא איתו גם אווירה של כל מה שנמצא בקדמת הפריים וגם מוביל את העין של המתבונן פנימה. אני מסבירה לסטודנטים שלי איך לעשות את זה, ואז יש לנו את תל אביב עטופה ביפו, כראוי לערים שחוברו להן יחדיו.

כשאנחנו מתקדמים למעלה לעבר כנסיית סנט פיטר, אנחנו פוגשים את האיש המדהים הזה, שיושב באותה נקודה מתחת לעץ בכל יום שישי ומנגן כששני הכלבים שלו שרועים למרגלותיו וכאילו מהופנטים ומרחפים בעולם שכולו טוב, מצלילי המוסיקה שהוא מפיק.

יום שישי אחד כשהגענו אליו הייתה כתובת אֵבֶל על העץ והקדשה באנגלית לצד תמונה של כלב שחור, מסתבר שאחד הכלבים שלו מת והוא היה באותם הרגעים האיש הכי עצוב בעולם.

יש אנשים שבעלי החיים הם המשפחה היחידה שיש להם וכשהם עוזבים את העולם הזה, משהו נשבר שם ולא חוזר להיות שלם יותר אף פעם.

האיש התייחס לכלב כאילו היה בן אנוש, בן משפחה לכל דבר, הקדיש לו שיר ותלה עבורו מודעות אבל. עצוב כל כך.

מיד אחריו מתנוסס לו מסגד הים כשמתוכו בוקעים בכל בוקר שאנחנו שם קולות המואזין, שמזכירים לנו כמה יפו מאגדת בתוכה את כולנו. מכל העמים, מכל הסוגים, מכל צבעי הקשת.

וכראוי לסמל של אמונה אני מראה לסטודנטים שלי איך אפשר לעטוף אותו בוורוד ולטשטש את קדמת הפריים, כשעין הצופה נמשכת פנימה לתוך המגדל.

לפני שאנחנו מגיעים לסמטאות הקסומות, אנחנו עוצרים לרגע ליד ערמות של קקטוסים ענקיים ואני מנצלת את ההזדמנות להסביר שוב איך ממסגרים נושא ואיך בזווית מדויקת נוכל ליצור תמונה שמביאה גם וגם ביחד....

משם אנחנו ממהרים לסמטת מזל דגים שבסופה מונח לו לאחר כבוד פסל התפוז התלוי שהכין האמן רן מורין בשנת 1993.

בנקודה זו אני מסבירה לחבר'ה כיצד נוכל לחשוף את הצילום לאור באופן הנכון ביותר כדי לא לאבד פרטים לא בצל ולא באור, משימה לא פשוטה כשפערי האור כל כך גדולים.

אבל אנחנו לא מתייאשים וכל אחד תופס לו פוזיציה מנצחת ומתחיל במשימה.

אני מאפשרת לחבר'ה שלי חופש פעולה והם ואני מסתובבים לנו בסמטאות האפלות בחיפוש אחר מקומות ומראות ששווים שנצלם אותם.

אני נעצרת ליד חלון ראווה ארוך בו תלויה לה על חצי בובה שמלה כל כך אדומה, שלא מאפשרת לי להתעלם ... מה שגנב לי את העיניים היה בעיקר השילוב של האבן החומה העתיקה אל מול האדום החדש והעכשווי, ההשתקפות העצימה את המראה וכמובן שלא התאפקתי ולחצתי, גם פה.

רגע לפני שאנחנו יורדים לכיוון הנמל, אני עוצרת בסמטה צרה וחבויה בסמוך למוזיאון אילנה גור, חייבת ללמד את החברים איך מפיקים צללית, שהרי הסיור הבא שלנו יהיה סיור שקיעה ולילה בנמל תל אביב (פוסט נפרד יגיע בהמשך) ושם לא יהיה לי מספיק זמן בטרם תשקע השמש להדגים את נושא הצלליות כמו שצריך. עם המסגור של הקשת היפואית זה נראה מושלם.

מיד אחר כך אנחנו יורדים דרך הסמטאות לנמל הקסום, בשלב הזה אני תמיד "מזהירה" את כולם שאחרי כל המונוכרומאטיות החומה הזאת תיכף יהיה פה ים של צבעים שעלולים לבלבל אותם בצילום ולהפכם לשיכורים....

ואכן כך, ברגע שיוצאים מהסמטה האחרונה לנמל, מתגלה לו בבת אחת הנמל במלוא הדרתו ובשלל צבעיו.

מלא בדגלי ישראל ואנשים מכל הסוגים.

זה המקום בו אנחנו מפעילים גם את העדשות הארוכות שלנו ולומדים כיצד ניתן לדחוס בעזרתן מציאות, כמו פה בתמונת הסירות הכתומות צהובות של צופי ים יפו.

בנמל אנחנו מתמקדים בכמה נושאים, אחד מהם הוא כמובן הדייגים, אנחנו משיגים מהם שיתוף פעולה ועובדים יחד איתם על יצירת דיוקן.

יש את נושא ההשתקפויות המרהיבות, לגביו אני תמיד מדגישה שלא כדאי לצלם חצי חצי, זוכרים את עניין חתך הזהב שכבר ציינתי בפוסט של צילום הילדים בפורים...

אז גם פה, כדאי להחליט מה אנחנו רוצים יותר, השתקפות או את הנושא שמשתקף, זה תמיד יהיה מעניין יותר מאשר חצי חצי. בדוק:-)

ואם אפשר גם עם השתקפות אדוות המים על הסירות, בכלל ניצחנו:-)

כשמחפשים את ההשתקפות המושלמת, לפעמים נקראים על דרכינו גם מראות פחות שגרתיים, כמו זה:

בחיי שלא נגעתי, הכפפות פשוט הונחו שם ע"י אחד מעובדי הנמל והתיישבו לי בול עם המצופים האדומים והאנפות שבאו לסעוד את רעבונן....

הנמל אמנם עשיר בצבעיו אך ישנם אזורים בהם הכחול לבן כל כך בולט ושולט שאי אפשר להימנע מלשוחח עם התלמידים שלי על כל נושא הסמלים בצילום.

ניתן להעביר מסרים מאוד חזקים וברורים באמצעות שזירת סמלים בתמונות ואם מדובר בישראליות, הרי שהנמל מביא את זה ובגדול.

לפעמים במינימליזם ועדינות ולפעמים במנות גדושות.

כמו בסיור לנחלת בנימין (פוסט נפרד יגיע גם על הסיור הזה), גם פה אנחנו פוגשים לא פעם במופעי רחוב שמעטרים את הנוף ומוסיפים תרבות למקום הקסום והצבעוני הזה.

מפגש התרבויות ביפו הוא אינסופי וססגוני בטירוף.

אפשר לבלות שם שעות ולמצוא כל הזמן עוד ועוד נושאים לצילום, אבל המחוגים בשעון רצים ומגיעה השעה בה אני חייבת להיפרד מהמראות הקסומים ומהסטודנטים שלי שמצלמים בקצב מטורף ולשים פעמי חזרה להוד השרון לקבל את פני שחר בתי, שסיימה כבר את ביה"ס לפני שעה או יותר....

אני נפרדת מכולם, מקווה בליבי שישכחו את הזמן ויישארו לצלם לפחות עד השקיעה... ומתחילה לחזור לאורך קו הים לכיוון הרכב שלי שנמצא בסמוך לשעון.

כמובן שבדרך אני נעצרת עשרים פעם לפחות לצלם עוד משהו, אני ממש מכורה....

ואיך אפשר שלא ללכוד את גניה וסוניה (שמות בדויים) המתכננות בריחה ללב ים...

רגע לפי שאני מגיעה לרכב שלי, אני מתבוננת שוב למטה מנקודת התצפית, הפעם מזווית אחרת. קורה שם משהו שמעיר את האימא הפולנייה שבי ואני אוספת את הילדה עם הבובה לתוך המצלמה שלי, כאילו זה מה שיגן עליה מפני הים הסוער...

וקולטת בתמונה אחרת למה אני מרגישה צורך להיות המבוגר האחראי שם על כל הילדים...

אף פעם לא הבנתי את ההורים האלה שמסתפקים בלהשגיח מרחוק...

אבל הי, אני לא שופטת, סתם חרדתית ;-)

בכדי להרגיע את עצמי ולחזור שלווה הביתה, אני תרה בעיני אחר סצנה יותר רגועה והיא לא מאחרת לבוא...

אני מודה על היום הזה ועל חלקות האלוהים הקטנות שנפלו בחיקי ונלכדו במצלמה שלי ונכנסת לאוטו. זהו, כשנוהגים לא מצלמים...

עכשיו הפסקה עד העונג הבא.

שמחה שבאתם לבלוג שלי ושעצרתם רגע לקרוא. אשמח לתגובות ואפילו לינק לגלריית תמונות שצילמתם ביפו.

אם אהבתם אתם מוזמנים לשתף, יש פה למטה את כל הכפתורים הדרושים :-)

לקבלת פוסטים חדשים הירשמו כמנויים ונהיה תמיד בקשר.