רגעים קסומים בשכונת התקווה

December 27, 2015

שכונת התקווה תמיד הקסימה אותי. עוד כשהייתי נערה בת עשרים ומשהו, כאחת שהתגוררה ביד אליהו כ-13 שנים, השכונה הזאת הייתה החצר האחורית שלי...

אהבתי להסתובב בה, בשוק ובסמטאות ולהרגיש את הזמן שעצר מלכת וכאילו לא הגיעה קידמת הטכנולוגיה וכל מה שבא איתה למקום הזה.

מאין פינה שכוחת אל- חלקת אלוהים קטנה עבור כל מי שמחפש ליהנות מהדברים של פעם.

עד היום אני יכולה לומר שישנם שם דברים, מקומות ובעיקר אנשים, שכאילו הזמן לא השפיע עליהם ולא שינה בהם מאומה.

בכל פעם שמצאתי את עצמי בשכונה בסיור צילום מודרך לסטודנטים שלי, קיוויתי ששוב יקרו דברים מרתקים ושגם קבוצת האנשים שנמצאת איתי הפעם, תהנה ממה שיש לשכונה הזו להציע.

כמובן שמהפן הצילומי היא אוצר גנוז של אירועים, פינות חמד, וסיטואציות שאין שניים להם.

לא משנה כמה פעמים אגיע לשם עם מצלמה, תמיד אחזור הביתה עם פנינים חדשות, שמצליחות להפתיע אפילו אותי בכל פעם מחדש.

לאחרונה מצאתי את עצמי שם, הפעם עם קבוצת חובבי צילום ממועדון צילום ראשון לציון, חבורה נהדרת של מגוון אנשים מיוחדים ומוכשרים כאחד.

כל הדרך לשם בפקקים הידידותיים של כביש ארבע ושכמותו, חשבתי בליבי והזמנתי מציאות- ששוב יתרחש הקסם ומשהו מיוחד יקרה לנו בזמן שאנחנו מסתובבים בשכונה ומצלמים.

והרגע הזה לא איחר לבוא, לאחר מספר רגעים מרגשים עם אנשי השכונה, כשלכל אחד סיפור מעניין ומרגש משלו שהוא משתוקק לספר ולשתף, מצאנו את עצמנו באחת הסמטאות כשילדה עם גלגיליות מרוטות בצבע לבן, כאלה שכבר שימשו מספר ילדים לא ידוע לפניה, מנסה את מזלה בפעם הראשונה, מועדת ומחזיקה בכל מה שבדרכה.

כמובן שרצינו מאוד לצלם אותה, היה חשוך מאוד, רק פנס רחוב דלוח האיר את הסיטואציה...

הילדה לא נראתה כמעוניינת לשתף פעולה בכלל, אבל איכשהו תמיד יש את האדם האחד שמצליח לחדור לנשמה של המצולם בטרם נוכל לצלם אותו (במקרה הזה אותה) ומביא אותו למצב שהוא לא רק רוצה להצטלם, אלא עושה סלטות באוויר בשביל זה.

כשאני מדריכה את הסטודנטים שלי לפני היציאה לצילום רחוב, אני תמיד מדגישה כמה חשוב להיות קשובים לסביבה, לרצות להתקרב לאנשים ולדבר אתם בגובה העיניים.

 מן הסתם, מצלמה היא דבר מאוד מאיים (בעיקר המקצועיות הגדולות איתן אנו מסתובבים),

ואי אפשר סתם ככה להרים אותה מול אדם ברחוב ולצלמו. יש בזה חדירה לפרטיות ואפילו חוצפה...

התנהגות כזאת מיד גורמת לאובייקט המצולם להתנגד ולפעמים אפילו להיות אלים מילולית ולעתים רחוקות גם פיזית.

כדי להשיג שיתוף פעולה מאדם זר, עלינו לייצר אצלו אמון, ליצור קירבה ואינטימיות ולצלם מתוך אכפתיות. צריך לשנות את כל החשיבה ולא לבוא לקחת אלא לתת!

לתת מעצמנו קודם, תשומת לב, אמפתיה וליצור הדדיות, באופן כזה האנשים פתאום ממש רוצים לשתף פעולה, לעזור ולהשתתף בחוויה המשותפת. ורק אז, כשנוח ונעים לשני הצדדים, ניתן לצלם תמונות אותנטיות המביעות רגש וכמובן להראות למצולם את התוצאות ואפילו לקחת כתובת מייל כדי לשלוח לו כמה מהן.

אז לאחר התנגדות טוטלית, כשהשתמשנו בגישה הזו,  הילדה פשוט דגמנה לנו ברחוב את כל הפעלולים שהיא יודעת לעשות, ולא רק זה, נעלמה לפתע וחזרה מהבית שממול עם אחותה הקטנה כדי שגם היא תזכה להצטלם.

לאחר כחצי שעה הגיע האם, אישה מיוחדת עם ערימת תלתלים צבועים לבלונד, שמדברת רק אנגלית. מיד ניגשתי אליה והראיתי לה את הצילומים במצלמה שלי, היא חייכה ונתנה לי את מס' הטלפון שלה כדי שאוכל להעביר לה את התמונות בווטסאפ.

חוויות עם ילדים תמיד נצרבות אצלי בזיכרון ובלב.

באחד הסיורים שלי עם קבוצה אחרת פגשנו ילד בשם מארק שהתנדב להסתובב איתנו ברחבי השכונה ולהראות לנו איפה כדאי לצלם.

מסתבר לדבריו שהוא מסתובב כך בכל אחה"צ ערב, כי אמו עובדת ובבית נמצא רק סבא שלו....

הילד, כבן ה-11 היה מלא ביטחון והסתובב בשכונה ובשוק כאילו הוא השליט במדינה הקטנה הזו שלו.

בכל פינה הוא התיישב או נשכב לאיזו פוזת צילום, כאילו סימן טריטוריה ושליטה בה.

בתוך כל ה"כיף" הזה שהוא הצהיר עליו, כמובן שהצלחתי לראות את הכאב והבדידות שלו והרגשתי ניצחון קטן בליבי על השעות היפות שהענקנו לו יחד.

לקראת השעה עשר בלילה הרגשנו יותר מידי מבוגרים אחראיים וליווינו אותו לביתו כדי שיפסיק להסתובב ברחובות בשעות כאלה.

אז כמו שכבר כתבתי קודם, אין על שכונת התקווה. תמיד נמצא שם אנשים מעניינים עם סיפורי חיים מרתקים, שעם גישה נכונה והרבה אכפתיות, ישתפו אותנו בפיסה מחייהם ויתנדבו להצטלם ואפילו בהתרגשות.

כך לדעתי אנו מעלים אותם על במה למספר רגעים ונותנים להם להרגיש על גג העולם.

 

ואם הצלחתי לשמח אדם אחד לפחות בסיטואציה כזאת ולהעניק לו חוויה לא שגרתית, מבחינתי, כבשתי את העולם.

 

Please reload

לא רוצים לפספס את הפוסט הבא? הרשמו פה
רוצים ללמוד צילום?
קורס או שיעור פרטי?

דרך העדשה

סדנת צילום לארגונים ולגופים פרטיים

להתבונן, לחקור, לכוון ולהקליק!

השראה ופיתוח מודעות, מימוש עצמי דרך עדשת המצלמה

פוסטים אחרונים

January 9, 2018

Please reload

ארכיון הבלוג