המצלמה כפותחת דלתות ומקרבת לבבות

לא מסוגלת להרים את המצלמה. משותקת.

יום ועוד יום עברו וכבר מחר צריך להגיש את העבודה למורה לשיעור דיון וביקורת עבודות

ולי אין כלום במצלמה.

לצלם אנשים ברחוב, WTF?

איך אפשר להרים את המצלמה על מישהו זר ברחוב ולקחת ממנו תמונה?

ואם הוא יצעק עלי? ואם יתעצבן? ואם ייקח לי את המצלמה? ומה אם ישתוק?

אם יגיד לי "לא" אני מתה.

 

"הוא" לא אמר לי "לא" וגם לא שום דבר אחר, כי ויתרתי לעצמי ונכנסתי לשיעור ללא מטלת הצילום. אמרתי למרצה שלי שאין סיכוי שאצלם אנשים זרים ברחוב או בכלל, זה לא בשבילי...

 

השנים עברו, הסתובבתי המון ברחובות תל אביב, העיר בה גדלתי ונולדתי, חיידק הצילום בעט בי להנציח רגעים בהם יש א-נשים ואני קיבלתי סוג של שיתוק בכל פעם שרציתי לצלם סצינה ברחוב, לא העזתי להרים את המצלמה מולם. פחדתי פחד מוות.

 

ואז הפכתי אני להיות המרצה שנותנת שיעורי בית, פתאום אני זו שצריכה לקחת את הסטודנטים שלי לצלם ברחוב ולהסביר להם איך לעשות את זה ולמה? הכי חשוב זה ה"למה..."

שיניתי את החשיבה שלי, הבנתי שהפחד שלי נובע מביישנות וחוסר נעימות לקחת, אני מאלה שמעדיפים לתת מאשר לקבל, אז לקחת נראה לי הרבה יותר מידי.

הבנתי שכדי לקחת ממשהו תמונה אני חייבת קודם כל לתת. לתת מעצמי, מהזמן שלי, מתשומת הלב שלי, להראות אכפתיות ולהשיג שיתוף פעולה ממקום של הדדיות, שנינו נותנים ושנינו מקבלים.

פתאום הכל נראה לי אפשרי, תהיתי למה לקח לי כל כך הרבה שנים להגיע לרגע הזה, אבל אני מאמינה שדברים קורים כשהם צריכים לקרות וכנראה שזמן ההבשלה הזה היה נחוץ לי. כדי להבין. כדי להפנים, כדי לממש ולהיות מסוגלת להעביר את זה הלאה....

 

 

ברגע שהתחלתי להעז הבנתי עד כמה הפחד שלי היווה חומה ביני ובין העולם.

האסימון נפל לי מהר מאוד מהרגע בו העזתי להרים מצלמה מול אדם זר ברחוב. הבנתי שאני למעשה מתקשרת עם אדם שלולא המצלמה, לא היה סיכוי בעולם שאפנה אליו, לא הייתי זוכה לשמוע את הסיפור שלו, לתת לו את הבמה לרגע ולגרום לו לחייך ולהרגיש מיוחד לכמה רגעים.

 

תובנה

המצלמה היא כלי שפותח דלתות ומקרב לבבות. היא אמצעי תקשורת יוצא מן הכלל, שמאפשר לי לפנות לכל אדם באשר הוא.

אין סיבה לפחד, להיפך, צריך להעריך ולנצור כל רגע בו נגעתי ולו לרגע בליבו של מישהו שאולי לא הייתי פוגשת לעולם אם לא היתה לי מצלמה ביד ובנשמה.

 

מצאתי את עצמי מחכה לסיורים עם הסטודנטים שלי, רק לצאת לרחובות ולהכיר עוד ועוד דמויות, לתת להם להיות על הבמה שלנו לרגע אחד, להרגיש מיוחדים, לספר את הסיפור שלהם.

 

להסתובב עם יורם ברקת ברמלה זאת חוויה בפני עצמה. הוא כבר מביא איתו אקססוריז כדי להצטלם בכל מיני מקומות תוך שאנו מתקדמים פנימה מהשוק לסמטאות העיר העתיקה.

עם צבעוניות כזאת אף אחד לא נשאר אדיש ואנחנו זוכים לשיתופי פעולה יוצאי דופן בכל מקום בו אנו דורכים. ילדים ומבוגרים כולם רוצים רגע משלהם עם יורם, האמת, צודקים. כל סיור הופך הרבה יותר מעניין ומצחיק כשיורם איתנו.

 

 

את המעבר הקרקעי מתחת לכיכר מגן דוד באלנבי הכרתי עוד כילדה, זו היתה הדרך הבטוחה לעבור מצד אחד של הרחוב הסואן לצידו השני, אך עם השנים הפך להיות מקלט עבור חסרי בית ונרקומנים והעירייה החליטה לסגור אותו ולהשאיר רק את החלק של השירותים הציבוריים.

באחד הסיורים כשהטבע קרה לי להשתחרר מנוזלים מיותרים, פגשתי למטה מול המראה את הילוש שהתכוננה להצגה שלה בנחלת בניימין. כמובן שלא יכולתי כך סתם לחלוף על פניה ולהמשיך בדרכי, המצלמה שתלוייה על צווארי נתנה לי את הזכות, האומץ והסיבה המצויינת לפתוח איתה בשיחה ולשמוע קצת מכמה זה קשה בחום של תל אביב ללבוש את כל האאוטפיט והמייקאפ ולעמוד שעות על גבי שעות כמו פסל ברחוב, כשילדים ניגשים ונוגעים וחוצים מידי פעם את גבול המרחב האישי...

כמה היא שמחה לדבר איתי, להוריד קצת מהלב את הקושי, להסביר לי שאת הכנפיים היא לא לובשת כי חם בטירוף, את זה היא שומרת לפסטיבל הפסלים האנושיים ברחובות, כאן היא ללא כנפיים, תרתי משמע...

הרגישה שזכתה במפגש איתי בשירותים הציבוריים, כי קיבלה כמה תמונות מקצועיות מהמקום הכי לא צפוי....

אין כמו המצלמה כמתווכת אנושית. זה מצב של WIN WIN

 

 

בשכונת התקווה זו חגיגה של ממש. בקיץ ובסתיו כולם בחוץ, ילדים, מבוגרים, משפחות שלמות שמסוקרנות מקבוצה של א-נשים עם מצלמות. אנחנו פונים אליהם ומיד המסיבה מתחילה, כולם רוצים קצת מהאושר הזה, הילדים לוקחים לנו את המצלמות בהתרגשות ומצלמים גם הם. איזו אחוות יצירה, כמה רגעי אושר ואנושיות בזכות המצלמות שמאפשרות לנו לגעת בליבם של כולם. להכיר קצת, לחווות לרגעים את החיים דרך העיניים שלהם.

 

גם המבוגרות שבחבורה מוכנות לשתף פעולה, אם רק ניגשים אליהן ומנהלים שיחה של רגע,

אם רק נותנים קצת יחס ותשומת לב לאישה שחייה לא היו קלים והיא רק מחכה שמישהו ייגש וייתן לה אפשרות לספר, לחלוק קצת מהנטל...

ואז הקסם מתרחש, ועכשיו היא מחוייכת וליבה מתרחב, וגם שלנו.

 

ילדה עם פיג'מה שראתה אותנו עם המצלמות מהמרפסת רצה למטה כדי להצטלם, מי היה מאמין שאמא שלה תדחוף אותה לזה ותפרגן. ואיזו התרגשות אחזה בה, כל כך הרבה אנשים עם מצלמה מקצועית ביד ועייני כולם נשואים אליה.

את הספר בן ה-90 מרחוב חנוך כבר כולם מכירים, אצלו תלויות תמונות על גבי תמונות של מפורסמים שבאו להסתפר אצלו. שם באמת הזמן עצר מלכת, ובחדרון של מטר על מטר וחצי הוא תמיד מקבל אותנו בחיוך ומאפשר לנו לקחת קצת מהקסם שאוטוטו פג...

 

הייתי חייבת קפה, שחור, בכוס קטנה, כמו שמכינים בבית... אז בזמן שהתלמידים שלי הסתובבו במדרחוב נווה שאנן (בתחנה המרכזית הישנה בת"א), ישבתי וחיכיתי לקפה שלי, אחד התלמידים שלי ניגש לאיש שישב לידי ושאל אותו אם יוכל לצלם אותו, התשובה הייתה מיידית ושלילית במבטא ערבי כבד.

המצלמה שלי היתה מונחת על השולחן ולפתע הוא פתח איתי בשיחה. סיפר לי שהבת שלו צלמת אירועים במגזר הערבי, התרגש לחלוק איתי את עולם הצילום דרך עייניה של ביתו, גם אני התרגשתי לשמוע איך זה קורה שם ושהיא מצלמת רק בצד של הנשים...

הוא מחכה לטרמפ חזרה לכפר, יש לו חנות ירקות פה באיזור.

לאחר כעשר דקות של שתיית קפה משותפת איתו, שאלתי אותו אם בכל זאת יסכים שהתלמיד שלי יצלם אותו, אנחנו מצלמים דיוקנאות רחוב ואתה איש מרתק, תרשה לנו? ה"כן" שלו היה מיידי.

הרי ברור שקודם הרגיש לא בנוח ועכשיו אנחנו כבר מכירים וחולקים אהבה משותפת...

אין דרך אנושית יותר "לקחת" צילום של אדם זר. אם לא ניצור איתו תקשורת מקרבת, אין לנו סיכוי וטוב שכך. כמה סיפורי חיים הייתי מפספסת לולא הייתי פותחת בשיחה...

 

 

את מארק פגשנו באחד מסיורי הלילה שלנו בשכונת התקווה. ילד בן 10 שברגע שראה אותנו החליט שהוא הולך להיות המדריך השכונתי שלנו. הילד לא עזב אותנו לרגע והאמת שכמו שאנחנו עשינו לו את היום הזה, כך גם הוא נכנס ללב כולנו עד שליווינו אותו הביתה ודאגנו שיעלה בשלום.

על הסיפור של מארק כבר כתבתי בפוסט על שכונת התקווה, אתם יכולים לקרוא אותו פה.

 

אבשי הוא כבר חבר, בכל פעם שאני פוגשת אותו עם קבוצת סטודנטים, המשפחה שלו גדלה... הילדים שלו המון בחוץ ברחובות, גם כשמשפצים ומחליפים את כל הצנרת ואין בכלל כביש...

אחד בדיוק חזר מחוג כדורגל והשני מחוג ג'ודו וכל אחד מהם משתוקק להצטלם ולהתפאר בתלבושת שלו.

הקטנטנים מיד נוהרים גם הם החוצה עם אמא ואז אבשי מבקש אם כבר אז כבר, צילום משפחתי בנוסח "תעלת בלאומילך"...

 

 

אי אפשר לדלג על השוק בשכונת התקווה, שם בכל פעם אנחנו מכירים יותר את אחד הבסטונרים.

גם כשהביישנות משתקת את התלמידה שלי נעה קליין, אני לוקחת אותה יד ביד ומראה לה איך אפשר להגיע לזה בקלות ובנעימות. והרי זה פלא, לא עוברות 3 דקות והיא כבר מנהלת תקשורת עצמאית עם המצולמים שלה ואני זזה הצידה כדי לא להפריע וכמובן לתעד...

נעה היא מעצבת ובלוגרית מחוננת, שרגילה לצלם אנשים שהיא מכירה או חפצים ואת זה היא עושה באופן יוצא מן הכלל, אך כשהיה עליה לפנות ליושבי השוק משהו בה השתתק. אחרי שעשינו את זה יחד, הבינה שהשד לא כזה נורא וליבה התרחב אל מול התקשורת שנוצרה בינה ובין המצולמים.

אני הרגשתי תחושת ניצחון...הצלחתי לשבור חומות של שתיקה שוב בזכות המצלמה.

 

מדהים כמה פעמים עברתי שם עם הרכב או ברגל בשדרה עצמה ולא ידעתי שממש בפינת הרחובות בלפור ושדרות רוטשילד גר לו בתוך קופסה (חדר וצ'ופצ'יק) איש מיוחד בשם אורי שמש.

כשהיינו כבר בדרכנו חזרה על השדרה המפורסמת, שוש הלכה קצת לפני כולם ובאה לספר לי שמצאה בית קטן וקסום ולבד לשם היא לא נכנסת....

מיד גייסתי את כולם, בפעם הזאת גם בתי שחר היתה איתנו וניגשנו לראות מי גר בבית המוזר....

בפתח חיכה לנו בישיבה סתלבטנית אורי שמש, הדייר בכבודו ובעצמו...

הוא מאוד שמח שבאנו והעזנו ונכנסנו. הרשה לנו לצלם את הבפנים והבחוץ והחל לשפוך עלינו סיפורים בלי סוף... מאז הפכנו חברים בפייסבוק, והוא שזיהה מיד ששחר גאונה קטנה, וחזר ואמר כמה פעמים שיש לי ילדה מדהימה ויוצאת דופן בחוכמתה והביטחון העצמי שלה, לא מפספס אף הזדמנות לברך אותנו בפוסטים שאני מעלה.

 

 

אחד המפתיעים והמרגשים שחווינו, כשיצאנו לצלם בבני ברק ביום החמישי של חנוכה. העיר היתה מוארת באור יקרות וכל מי שנתקל בנו ברחוב שאל אם כבר הדלקנו נרות היום והזמין אותנו אליו הביתה...

אחד מהם שממש התעקש, גרם לכולנו לעלות בשתי נגלות במעלית צפופה לביתו הצנוע, בו מתגוררים הוא אישתו וששת ילדיהם.

כיבדו אותנו בשתיה ונישנושים, ישראל זכה להדליק נר אחד ולברך וכולנו שרנו ביחד את מה עוז צור וזמירות חג נוספות.

הקטנה הסתקרנה מאוד ונתתי לה לצלם במצלמה שלי את אביה כשהדליק את אחת החנוכיות.

איזה חיוך של ניצחון נמרח על שפתיה. מרוב שהיו נחמדים ולבביים אלינו, איבדנו את תחושת הזמן וחלפה לה כמעט שעה, בזמן שבעל הבית עומד לצד ארון הווטרינה ומסביר על כוסות היין המוכספות ועברן בדורות השונים...

כמה כוח יש למצלמה. מה הסיכוי שאדליק נרות חנוכה בבית של אברכים שאינני מכירה בבני ברק?

 

אתם מתארים לכם ילדה בת 15 שמסתובבת באלנבי עם מצלמה וצריכה לצלם בהוראתי דיוקן רחוב סביבתי?

הפתיעה אותי יובל כשניגשה באופן עצמאי לכל אחד שרצתה לצלם. ככה, בישירות, בטבעיות וברוך שלה הצליחה להיכנס ללב של כל אחד מהם.

אז הצטרפתי לאחד מהרגעים האלה בו סיפרה לנו נגנית האקורדיון על מהלך חייה, על איך ואיפה ניגנה ברוסיה לפני שעלתה לארץ וכמה קשה לה להתפרנס פה...

כשביקשנו כתובת כדי לשלוח לה תמונות, נתנה לנו רק שם פרטי שלה ושם רחוב, אמרה שזה יגיע... לפעמים אין לנו דרך אפילו להודות להם בתמונות של ממש, אבל את הרגעים של האחווה והאהבה,

אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו, מהמצולמים ומהמצלמים.

 

אוהבת את המצלמה אהבת נפש, מודה לה ומעריכה את מה שהיא מאפשרת לי בכל יום מחדש.

אז מהיום תעזו ותנו למצלמה לפתוח לכם דלתות של התבוננות ותקשורת מקרבת עם הסביבה.

הפוסט הבא שלי יספר על התבוננות פנימית באמצעות המצלמה, ובינתיים אתם מוזמנים לשתף אותי

ברגעים שחוויתם בזכות המצלמה שלכם, איפה אתם מרגישים שהיא עשתה עבורכם שירות טוב...

 

Please reload

לא רוצים לפספס את הפוסט הבא? הרשמו פה
רוצים ללמוד צילום?
קורס או שיעור פרטי?

דרך העדשה

סדנת צילום לארגונים ולגופים פרטיים

להתבונן, לחקור, לכוון ולהקליק!

השראה ופיתוח מודעות, מימוש עצמי דרך עדשת המצלמה

פוסטים אחרונים

January 9, 2018

Please reload

ארכיון הבלוג