בדרך לעצמי - פשוט להיות

December 7, 2016

 

זה היכה בי בלילה,

כשנפרסו מעלי שמיים זרועי כוכבים, כאלה שכבר מזמן שכחתי שיש בכלל.

בימי שיגרה אני רואה כוכב שניים, לא הרבה יותר ולרגע היה נדמה לי שאני נמצאת ביקום אחר, במקום קסום בו הכל אפשרי. לא רציתי שהרגע הזה יחלוף, למרות שהרוח הקרה שנשבה הכתה קור בעצמותי, לא היה לי אכפת. רציתי להיות שם, בהוויה הזו, בה שמיים אחרים מבשרים רק טוב.

קשה לי לתאר את החוויה שעברתי שם במדבר, אולי כי היא היתה הרבה מעבר למה שציפיתי כשלירון (אלעד) בישרה לי שאני אחת המנחות בסדנאות של בדרך לעצמי,

וזאת למרות ההתרגשות הגדולה שאחזה בי מהרגע בו פגשתי את לירון לראשונה, והבנתי שאני עומדת להעביר את הסדנה המיוחדת שלי במדבר,  כחלק מאירוע קונספט ענק לנשים בו יהיו מנחות נוספות, כל אחת מהן עולם ומלואו.

 

ועדיין לא יכולתי לתאר את מה שיהיה שם כפי שהיה...

מנחות הסדנאות- הצוות - אחיותי למסע ולחיים

 

זה התחיל במפגש מקדים שלנו המנחות עם לירון בחדר הפלאות, חדר קסום בניצנה המכיל בתוכו חלק גדול מהאוספים של אביה של לירון, שהיה צלם ואספן ולאחר מותו החליטה לירון לרכז את הכל בחדר פלאות שמתפקד כמין מוזיאון אינטראקטיבי בו אין הסברים כתובים, רק העיניים והידיים מגלות לאט לאט מה נמצא מולן.

שרית חביב שהיא אחת הנשים המיוחדות והמוכשרות שחיה פה ביננו, מיד ניגשה למכונת הכתיבה ואיפשרה לי ללכוד אותה בעדשת המצלמה שלי, כשהיא משתובבת לה בעולם של "כאילו".

ברגעים כאלה העולם פתאום נראה יותר מצחיק ואפשרי...

 

ממליצה לכל אחד ואחת מכם לבקר שם, דבר כזה עוד לא ראיתם!

 

אחרי פינוקים של בוקר נסענו לחאן בארותיים שם הכרנו אחת את השנייה וכל אחת העבירה טעימה מהסדנה שלה.

ענבל מסקין טורקניץ- סדנת ליבוד רגשי

סיגל עברי הר ציון- סדנת מסע בזמן- כל אחת בדרכה 

שרית חביב- סדנת אני נוכחות

תמרי סלונים ליבס- סדנת לוחות השראה וחזון

שירלי אשכנזי- סדנת מסע הגיבורה

אתי ארניאס- סדנת יצירתיות, יצריות, ספונטניות ומה שביניהם

אסטרז'ה- סדנת תנועה- נחל זורם

 

רוצה לשתף אתכם שתוך דקות ספורות נוצר בין כולנו חיבור משפחתי ממש, משהו לא ברור, ש"האשמה" בו היא לירון, שנסעה בכל הארץ וליקטה בפינצטה כל אחת מאיתנו. כנראה שבכל אחת יש את המשהו הזה שלירון חיפשה והוא הדבק שחיבר אותנו באהבה גדולה לסוג של משפחה, אחיות למסע, אחיות לחיים.

הדרך למדבר

יום חמישי, חמש בבוקר אני כבר על הרגליים, קפה ראשון נלגם תוך כדי סידורים אחרונים לפני הנסיעה.

יצאתי מהבית ובחוץ עדיין חושך וקרררר, מזמן לא קרה לי....

 

לנסוע ולראות את השמש זורחת לראשונה מעל גדרה, גם זה חדש לי...

 

השמש מסנוורת אותי ומקשה עלי לראות את הכביש, אני חוטאת ומפעילה את המצלמה של הטלפון רק כדי ללכוד תמונה אחת מהמחזה המרהיב הזה.

מיד חוזרת להתנהג בהתאם ומחזירה את ה-WAZE  למסך.

 

חאן בארותיים

אחרי נסיעה ארוכה אני מתחילה להרגיש את השינוי, השינוי באווירה, במראות, באנרגיות,

המדבר כבר כאן והוא נעים לי. עכשיו כבר מותר לעצור לרגע, להתבונן, להקשיב לטבע, לקחת כמה רגעים להתרגל לקצב האחר, לנשום את האנרגיה המאפשרת ופשוט להיות. פה, ברגע הנוכחי.

המראות שקיבלו את פני בחאן היו מלאי צבע וחיוכים. לירון פשוט דאגה להכל, אבל ממש הכל.

כל החאן היה מקושט במיוחד עבורינו וקבלת הפנים היתה חמה ואוהבת כמו שרק לירון יודעת.

שער  כניסה המגדיר את המעבר מהמקום ממנו באנו למקום אליו אנחנו נכנסות, שלטים מלאי משפטי השראה וחזון, עמדת פרחים בה כל אחת יכולה לבחור איך תראה הקשת שלה, בר עם ירקות ופירות תוצרת מקומית, ומדורה אחת מרכזית בה יושבים קבע קנקני תה וקפה כמו שצריך במדבר.

 את כוס התה הראשונה שלי לגמתי עם אהובותי סיגל עברי הר ציון ושרית חביב שישנו שם לילה קודם וחיממו את ליבי.

אורחות המדבר

 

את האירוע פתחה מיכל סנונית שסיפרה לנו איך כתבה את הספר "ציפור הנפש". איך למעשה הסיפור פשוט הוכתב לה מלמעלה אחרי שנים שרצתה לכתוב אותו ולא ידעה איך.

 

אח"כ היא הקריאה לנו את כל הספר וריגשה את כולנו ואז הפתיעה אותנו לירון ונתנה לכל אחת מהמשתתפות ספר משלה ומיכל ישבה והקדישה לכל אחת מאיתנו את ספרה המרגש והכל כך חשוב.

לא הספקנו לווסת את התתרגשות ממיכל וההפתעה ומולנו עמדה גלית בנגלס המופלאה והתחילה לספר לנו את סיפורה האישי- "דגת הזהב".

 

סיפור אנושי נוגע ללב לכל מי ששומע אותו ומזכיר לנו שכולנו אנשים וכולנו יכולים להצליח ולככב וברגע אחד ליפול לתהומות ודווקא ברגעים אלה אנחנו מוצאים כוחות ויכולות שלא ידענו שקיימים בנו וכמו עוף החול נעמדים שוב על הרגליים וחוזרים ללכת.

 

גלית ריגשה אותי כל כך שאפילו לא עצרתי לצלם אותה, לא בזמן שהופיעה לפחות, כי בבוקר מוקדם הספקתי ללכוד אותה בתמונה אחת, שמעבירה את העוצמות והפשטות שלה .

סדנת דרך העדשה- יום חמישי

את הסדנה שלי התאמתי במיוחד לסופ"ש הזה. הראיתי למשתתפות בה את הדרך להשתמש במצלמה ככלי מכונן לשיקוף, לביטוי אישי ולהגשמה. בעזרת המצלמה אנחנו יכולים להתבונן על עצמנו ועל א/נשים אחרים בחיינו באור חדש. התבוננות מהסוג הזה תורמת רבות להעלאת המודעות, משפרת את ההערכה העצמית ומאפשרת הבעה רגשית ותקשורת מקרבת עם עצמנו ועם הסביבה.

 

את הסדנה הראשונה שלי העברתי בצהריים  בחדר קסום שהכיל אותנו ברכות של מדבר עם אור קטן מהחלון וקנקן תה חם במרכז השולחן. חדר שבתוכו נרקמו קשרים אמיצים, נאמרו מילים מחבקות ונצפו תמונות של המשתתפות, שנסקו לגבהים חדשים בעקבות המשימות הצילומיות שנתתי להן.

 

נפעמת מההרתמות שלהן למשימה, עברתי בינהן בדממה ולקחתי לי למצלמה רגעים של התרגשות, צחוק, אומץ, אמפתיה, העזה, הקשבה, שיתוף פעולה, ספונטניות ואינסוף אהבה.

 

כשהתכנסנו שוב באותו החדר הקסום כדי להקרין את התמונות ולהציף את החוויה שעברו, האנרגיות הרקיעו שחקים.

הופתעתי מהיכולות הצילומיות שלהן, הוקסמתי מההעזה והמעוף והתרגשתי מהתהליך שעברה כל אחת מהן לחוד וכולן יחד.

היו אלה רגעים של אחווה נשית שאולי מעולם לא הרגשתי. עוד היום עובר בי רעד כשאני חוזרת לשם במחשבה.

 

Bonding

בערב נפגשנו כולן באוהל המרכזי כשאסטרז'ה ונירית מובילות אותנו לתוך קצב הריו אביירטו.

זה הרגיש כמו משפחה גדולה שכולה נשים שרוקדת את החופש והאחווה ואת האינסוף המאפשר של המדבר.

החיבורים בין הנשים נרקמו כל כך מהר ולעומק, שפשוט לא היה ניתן להפריד בינהן יותר וכך גם מולנו המנחות. היתה שם התמסרות ומסירות יוצאות דופן, שהחזיקו את כל האירוע הזה על כנפיים של משי.

 

סדנת דרך העדשה- יום שישי

אותה חוויה חזרה על עצמה יום למחרת כששוב העברתי את הסדנה והפעם למספר כפול של נשים. שוב הופתעתי לראות אילו צילומים הן הפיקו, מבלי שלמדו צילום מעולם.

שוב הוקסמתי מההרתמות האבסולוטית למשימות, למרות הקור והאבק ומעט מאוד שעות שינה.

שום דבר לא עצר אותן! דרך העדשה הן התבוננו, חוו, חקרו וגילו השתקפויות של חלקים שונים בתוכן, שלא לכולם היו מודעות.

הן העמיקו את ההיכרות עם עצמן ובחרו מה הן רוצות להקרין לעולם וכיצד הן רוצות להשתקף מחדש מבעד לעדשה.

בסופה של כל אחת מהסדנאות ניגשו אלי המשתתפות אחת אחת, חיבקו אותי והודו לי על הגילויים, ההתבוננות פנימה והחוצה ועל הכוח שקיבלו מהתהליך.

כמה אני שמחה בכל פעם מחדש לגלות את כוחה של המצלמה ומודה על שניחנתי ביכולת להביע ולפענח באמצעותה ודרכה.

 

צילום הוא ערוץ ייחודי לתקשורת ולביטוי רגשי.

הוא מעלה ומשפר את המודעות וההערכה העצמית, ומביא לשינוי חיובי ולהעצמה.

המצלמה מחייבת אותנו לכוון את הפוקוס ויש בה כוח תרפויטי ענק.

אם יודעים מה לעשות איתה ועם התמונות ולעבור את התהליך, הרווח עצום.

האירוע שחתם את כל היומיים המלאים האלה היתה הופעה משותפת של חלי ראובן וענבל אבנעים שהביאו את כולנו, כל חמישים המשתתפות וצוות המנחות והארגון לעבור מבכי לצחוק ללא היסוס או מעצורים.

השילוב המנצח של השירים של חלי וכשרון מטורף בדרך הקראתם עם קולה המלטף מרסק של ענבל, פשוט עשו את העבודה.

אם עדיין לא הייתם בהופעה שלהן יחד וכל אחת לחוד, רוצו לשמוע ולחוות!

שמיים מלאים בצבע

 

בשלב הזה חשבנו שהסתיימו ההפתעות ושהאירוע הגיע לסיומו, אבל לירון החליטה שיש עוד משהו קטן שחייב לקרות לפני שנתפזר.

נקראנו לאוהל הגדול (המנחות 8 במספר), שם חיכו לנו צרורות ססגוניים של בלוני הליום.

יצאנו החוצה וחילקנו אותם לנשות המדבר, כל אחת לקחה לה בלון וכתבה עליו מילה אחת שחשוב היה לה לשחרר ליקום ולשדות האנרגיה הפתוחים בשמיים.

זה היה מחזה מרהיב לראות שוב את כולנו יחד מתגודדות, מתחבקות, רוקדות ונפרדות.... עד העונג הבא.

חזון השמלות האדומות

אחרי שפגשתי את לירון והבנתי שנבחרתי להיות אחת ממנחות האירוע, הראש שלי ברח מידי פעם ממחשבות היום יום לתכנים והתובנות שנחווה שם.

בוקר אחד כשנסעתי לחיפה לבקר את חברתי הטובה, נו טוב כבר אפשר לומר סוג של משפחה שלי, מיכל אדמתיאני עוברת בכביש סמוך לעתלית כשמצידי הדרך ישנם רכסים קטנים שהכביש נחצב דרכם ורואה בצד הימני על הרכס החום צהבהב, שורת של נשים לבושות שמלות אדומות עומדות נשגבות ומבטן מופנה קדימה.

החיזיון היה חזק מאוד והגיע איתי עד פתח ביתה של מיכלי.

מיד שיתפתי אותה בסימן שאלה של, מה נראה לך שראיתי?

מיכלי שלפה את התשובה באופן מיידי!

זה האירוע שלך במדבר עם לירון אלעד, "בדרך לעצמי".

אצל מיכלי הכל מאוד פשוט, היא שמחוברת כל כך לתורה האינדיאנית, מקבלת את המסרים באופן טבעי וברור. בורכתי בחברה הזאת שלי. מאותו הרגע ולאחר שעבדתי את כל מה שעובר עלי בנוגע לאירוע ומשמעותו עם מיכלי, החלטתי שאת החזיון הזה אני מממשת ויהי מה.

בעצתה של מיכל שיתפתי את לירון וכמפיקה היא מיד הרימה את הכפפה (שמלה אדומה) ועזרה לי להוציא את הבשורה לאור.

ביקשנו מכל מי שנרשמה לאירוע להביא איתה בתיק שמלה אדומה אם היא רוצה להשתתף בהגשמת החלום שלי.

וראו זה פלא, בצהרי יום שישי, בתום האירוע, כשהייתי בטוחה שכולן ימהרו לחזור הביתה וזו דרך ארוכה מאוד לרוב המשתתפות, חיכו לי בחניון של החאן כל בעלות השמלות האדומות, כאילו לא היתה בכלל שאלה או ספק לגבי השתתפותן בתמונה שלי.

נסענו בשיירה לחמוקי ניצנה, עד שראיתי במו עיני את הרכס המדובר. עצרנו לצד הכביש בשיירה.

חדורות מטרה טיפסו כולן עד למעלה, בלי הנחות או אנחות, חלצו נעליים למרות האבנים, ומתחו את שמלתן על גופן למרות הרוח הקרה שנשבה שם.

היה זה אחד הרגעים המרגשים בחיי.

לא האמנתי שאקבל כזה שיתוף פעולה וכזה פרגון ונתינה מנשים שעד לפני יום וחצי היו זרות לי לחלוטין.

סיגל לקחה על עצמה את פיקוד ההעמדה ועזרה לי למקם כל אחת, בשל המרחק שלי מהן והרוח היה לי קשה מאוד להעביר את הבקשות שלי עד לאוזניהן....

אחרי שצילמתי את התמונה כפי שנתגלתה אלי בחיזיון, ביקשתי מלירון לצעוד מספר צעדים קדימה, הרגשתי צורך לשים אותה בפרונט, שהרי בלעדיה לא היה מתקיים כל הדבר המופלא הזה!

יודעת עד כמה קשה לה לראות את עצמה ככה גדולה מקדימה ובכל זאת, חושבת שהתמונה הזאת מסכמת הכל.

הוקרת תודה 

הפוסט הזה התבשל הרבה זמן ועדיין מרגיש לי לא מוכן לגמרי, כנראה שחוויה מהסוג הזה אי אפשר ממש להעביר במילים ותמונות עד הסוף.

החלטתי בכל זאת לשתף אתכם כדי להוציא ולפרוט חלק מההרגשה והרגשות שהאירוע הזה חוללו בתוכי. 

אחד מהדברים עליהם דיברה גלית בנגלס בהרצאה שלה הוא נושא הוקרת התודה, אני רוצה בהזדמנות הזו לומר תודה למספר נשים שבלעדיהן כל זה לא היה קורה.

הראשונה היא תמרי ליבס שהמליצה עלי ללירון ונתנה בי אמון מלא, לירון אלעד כמובן שבחרה בי להיות חלק מצוות נשים משובחות ומפעימות אחת אחת, לסיגל, לשרית, לשירלי שהיתה לי שותפה מושלמת לחדר, לענבל, לאתי, לאסטרז'ה ונירית- אחיותי למסע. לאירנה רוט, אמה של לירון שהיתה עזר כנגדה בכל נושא ההפקה ודאגה לנו המנחות כאילו היינו בנותיה, שלא לדבר על ההירתמות שלה לסדנה שלי והעבודה שעשתה בה. ליונית צוק מורתי לבלוגים ולחיים שבלעדיה לא הייתי מכירה חצי מהנשים המדהימות שנכנסו לחיי בשנה האחרונה, לטלי יחיה שליוותה אותנו בדרך ושמה את ידה המוכשרת והמקצועית בדברים החשובים, השתתפה בסדנה שלי וכתבה את הפוסט המרתק על חדר הפלאות בניצנה של לירון, למלי גולדפרב שהיתה וצילמה שם בכל רגע ותיעדה בכישרון אדיר את כל מה שחווינו שם. 

למיכלי (אדמתי) שליוותה אותי כל הדרך עד לאירוע ועזרה לי להבין, לדייק ולכתוב את הדברים באופן מקצועי כפי שרק היא יודעת. 

לכל הנשים היקרות שהשתתפו באירוע בדרך לעצמי ובסדנאות שלי וכמובן לאלה שהתגייסו לצילום החזיון שלי.

ואחרונה חביבה והיקרה לי מכל, אמא שלי שדאגה לבתי שחר ביומיים האלה בהם הייתי במחוזות אחרים.

 

 

Please reload

לא רוצים לפספס את הפוסט הבא? הרשמו פה
רוצים ללמוד צילום?
קורס או שיעור פרטי?

דרך העדשה

סדנת צילום לארגונים ולגופים פרטיים

להתבונן, לחקור, לכוון ולהקליק!

השראה ופיתוח מודעות, מימוש עצמי דרך עדשת המצלמה

פוסטים אחרונים

January 9, 2018

Please reload

ארכיון הבלוג