איך לצלם דיוקן בתוך הבית
מי מאיתנו לא רוצה לצלם את אהוביו ולהוציאם הכי יפים שיש?
צילום: אביטל אנגל
רוב האנשים תופסים את המושג "דיוקן" כמין צילום מסביר ומתאר, שלרוב בא לידי ביטוי בצילום ישיר של ראש וכתפיים של המצולם. זוהי טעות נפוצה ומזכירה לי תמיד את צילומי הדרכון או הרישיון, המכונים בפינו- "פוטו רצח". ואכן אם נצלם את הדמות שלנו באופן פרונטאלי בחיתוך של קצת מתחת לכתפיים, יהיה הדבר דומה במקרים רבים לפוטו רצח ויעשה עוול למצולם. כדי לצלם דיוקן אמיתי ומלא רגש, כזה שיביא את המצולם על תכונותיו והאישיות שבו, עלינו לעשות מספר דברים. קודם כל צריך לגרום למצולם להרגיש בנוח מול המצלמה. עלינו לבלות איתו זמן ולהגיע למצב שהמצלמה לא מאיימת עליו ולא גורמת לו להתנהג אחרת בנוכחותה.
תארו לכם מה מרגיש האדם שאני מצלמת דיוקן עסקי. זו הפעם הראשונה שהוא פוגש אותי ובתוך זמן קצר (כי יש תור אחריו במשרד) אני צריכה להוציא ממנו את המיטב. והוא או היא לפעמים בכלל לא אוהבים להצטלם ומתכווצים בכל פעם שמורמת לעברם מצלמה. לצורך העניין, אפשר פשוט לשבת מול האדם כשהמצלמה מונחת לצידנו ולשוחח איתו עד שיתרגל לנוכחותה.
כיום בעידן הדיגיטאלי, אפשר גם לעשות כמה קליקים סתם כדי להתאמן... תוך כדי המצולם מתרגל למצלמה והיא הופכת להיות דבר שולי עבורו ובאיזשהו שלב הוא חוזר להיות הוא עצמו. (כמה אפשר "להתנהג" מול מצלמה, מתישהו זה מפסיק להיות אישיו).
אני במקרים מסויימים אפילו משתטה קצת אל מול המצולמים שלי, כדי לשחרר אותם ולתת להם להרגיש הכי טבעי בעולם.
מומלץ מאוד להשתמש בתאורה טבעית ולא להפעיל את המבזק (פלאש). אור המבזק מרוכז, קשה, מבטל הצללות טבעיות ומשטח את הדמות. גורם למצולם לאי נוחות ובוודאי לא מחמיא לו. אפשר ורצוי להושיב את האדם ליד חלון, תאורת חלון היא תאורה מצוינת. האור שבא מהחלון רך ומפוזר ומלטף את פניו. כך גם נקבל תחושה של תלת מימד, שהרי החלון מאיר צד אחד של הפנים ובצד השני חשוך יותר. ניתן לפתוח את הפרטים בצד הכהה בעזרת רפלקטור, איזשהו לוח לבן שיחזיר את האור שבא מן החלון. (לוח קלקר, מראה או סתם בריסטול לבן) ואפשר להשאיר את הצד הזה כהה, זה מוסיף לדרמה.
צילום: אביטל אנגל
במקרים מסוימים לא כדאי לחתוך יותר מידי ולצלם רק עד הכתפיים. (כמובן שבדיוקנאות עסקיים בדר"כ אין ברירה). כמה שנראה יותר, נספר יותר. שפת הגוף מעבירה המון, שילוב הרגליים, מינוח הידיים, הבגדים שלגופו של המצולם וכו' אם רוצים לשייך את האדם למקום שלו, שהרי החלל הפנימי ברקע מעביר המון אינפורמציה, כדאי להשתמש בעדשה רחבה יחסית (לא כזאת שמעוותת, מעל 35 מ"מ), לעמוד קרוב לדמות, כך נדאג שהיא תהיה גדולה בפריים ועדיין נראה רקע מאחוריה.
צלם הדיוקנאות הידוע Arnold Newman עבד ככה בכל צילומי הדיוקן שלו.
צילום: ארנולד ניומן
אפשר לשאול את המצולם היכן היה רוצה להצטלם בבית. איפה המיקום שבו הוא מרגיש הכי בנוח, או ה"פינה" שלו בבית שתעביר אינפורמציה עליו. (ארון ספרים, פינת עבודה, מיטה, סלון עם תמונות על הקיר וכו').
פרט נוסף לא פחות חשוב, כשמצלמים דיוקן כדאי לחשוב מאיזה גובה אנו עושים את זה.
יש הרבה משמעות לצילום "מגובה העיניים", כשמו כן הוא, תרתי משמע. לעומת זאת יש לנו אפשרות גם להחמיא למצולם ולשנות קצת את מבנה פניו בעת הצורך. פנים עגולות, כדאי לצלם מזווית גבוהה יותר מגובה העיניים, הדבר יגרום להארכת הפנים ויחמיא למצולם. ההיפך הדבר כשהפנים ארוכות ורזות, אז עלינו לצלם מזווית נמוכה במקצת מגובה העיניים, דבר שיעגל את הפנים ויוסיף להן נפח. כמובן שכדאי להתייחס לקומפוזיציה ולבנות אותה בצורה נכונה. פריים נכון מחולק לשלישים- חתך הזהב קוראים לזה, שהו מושג בצילום וגם במדע, באמנות ובטבע אפילו. (פוסט נפרד יוולד יום אחד על מושג זה). אם הדמות פונה לכיוון מסוים, כדאי להשאיר את הצד הזה פתוח, כדי לאפשר תחושת זרימה ולא לחנוק את המצולם במסגרת. אם כך מומלץ למקם את המצולם באחד השלישים של הפריים.
צילום: אביטל אנגל
כדי להפריד בין הדמות לרקע, כדאי לצלם בצמצם פתוח יחסית,(4.5-6.3) מה שיקטין את עומק השדה וידגיש את הדמות.
מקווה שעכשיו לפני שתלחצו על ההדק, תמקמו קודם את המצולם שלכם נכון ביחס לאור ותחכו רגע שירגיש נינוח אל מול העדשה בטרם תלחצו.
טיפים נוספים בצילום בהמשך.
