הפרלמנט של שכונת התקווה

שוב אני מוצאת את עצמי בשכונת התקווה הכל כך אהובה עלי, שוב עם קבוצת סטודנטים מלאי תשוקה לצלם ולהביא את רוח השכונה לנראות. הפעם זו קבוצה של קורס צילום מתקדמים בכפר סבא.

אני נותנת הסברים מפורטים לחבר'ה, איך לגשת לאנשים ולתת להם את הבמה ליום אחד, איך לגרום ליום הזה ביחד, להיות מניב וכזה שישאיר את חותמנו על השוק והאנשים שחיים ועובדים בו. אני תמיד מכוונת את התלמידים שלי למקום האנושי, כדי שבסופו של יום, נרגיש שאנשי התקווה הרגישו את נוכחותנו והבאנו להם חוויה מרוממת באמצעות המצלמה והדלתות שהיא פותחת למצלמים ולמצולמים כאחד.

במבט חטוף למעלה, אני נזרקת לעוגמת המצב בשכונות מסוימות בארץ שלנו.

אבל אני לא נותנת לרוחי לדעוך, וממשיכה לצעוד קדימה לכיוון שוק הבשר. אני בדרכי לחצר האחורית, לפגוש את חברי הפרלמנט של השכונה.

אני מזהה מרחוק את "נהג העגלות" החביב עלי.

ומיד ניגשת לברכו לשלום. יש אנשים שמספיקה פעם אחת לשוחח עימם, כדי שיכנסו לך ללב לתמיד. הוא אחד מהם. כל כך צנוע ולבבי. אדם עם אמונה, איש עבודה.

הוא כבר יודע שכשאני מגיעה עם קבוצת סטודנטים מצלמים, כל השוק ישנה את התנהלותו ורוח אחרת תנשב בשעות הקרובות. אווירה של קירוב לבבות, של עם ישראל אחד, של אנושיות ויצירה משותפת.

 

פתאום תופס את מבטי ילד קטן שהתעייף ממרוצת הקניות של אימו, והחליט לנוח לרגע בין רגלי הקונים המתרוצצות סביבו.

כמה מתיקות בילד אחד. התכופפתי אליו ובחיוך הדדי והסכמה של אימו במבט עיניים, לקחתי לי את הרגע הזה לארגז האוצרות שלי.

הנה אני כבר פונה שמאלה אל תוך שוק הבשר והדגים, הריח מיד משתלט על הכול ואני עוצרת לרגע להנציח את האישה שבדקה כל נתח דג בארגז בשיטתיות, לפני שתחליט איזה מהם יהיה שלה בקרוב.

המעברים הרגשיים בשוק כל כך מהירים, שעלי לאסוף את עצמי מידי פעם, כדי להישאר בפוקוס...אני מתעכבת עוד רגע כדי לתת תמונות לבעלי הבאסטות שצילמתי בפעם האחרונה שביקרתי פה.

 

אני מכורה לחנויות הקטנות האלה, שבכל אחת מהן מתנוססת תמונת רב וכמובן משקל של פעם, שלא מבייש בדיוקו אף משקל אלקטרוני עכשווי.

מיד כשאני מגיעה לסיבוב הקטן המוביל אל החצר האחורית, אני כבר רואה שהחברים שלי מהפרלמנט כבר פה, עסוקים במשחקי הדומינו שלהם ועולה בי חיוך.

בפעמים הראשונות שהגעתי לשם עם מספר תלמידים, החבר'ה לא ממש רצו לשתף פעולה ולאפשר לנו לצלם אותם. אבל במהלך השנים נרקמה בינינו מערכת יחסים מקסימה.

מצאתי את עצמי יושבת איתם ומקשיבה לסיפור חייו של כל אחד מהם. הופתעתי לגלות שחלק גדול מהם בכלל לא מתגוררים בשכונת התקווה ובאים מחולון, בת ים, יהוד וערים אחרות, רק כדי לשבת עם חבריהם ולשחק דומינו.

אגב, הם לא משחקים על כסף, אבל דואגים בקנאות לרשום את הנקודות של כל משתתף.

אחרי שלמדתי מי כל אחד מהם, הם כבר ביקשו ממני לצלם אותם ולהביא להם תמונות בפעם הבאה שאגיע לשוק.

האנשים האלה כבשו את ליבי בסיפורים האישיים שלהם, והתחלתי לצלם אותם אחד אחד.

היו כאלה שהזכירו לי שחקני קולנוע של פעם.

מה שהעציב אותי היה שלפעמים כשהייתי מגיעה, היה חסר מישהו ועדכנו אותי שהוא כבר איננו. מן עולם הולך ונעלם כזה.

אבל הרגעים האלה שישבתי איתם לא ימחקו מזיכרוני לעולם. אילו טיפוסים, כל אחד ועולם ומלואו משלו.

כמעט ושכחתי את עצמי איתם, ופתאום קלטתי ששעת נקודת המפגש הבאה עם החבר'ה המצלמים שלי כבר הגיעה.

נפרדתי לשלום מחברי הפרלמנט, לא לפני שסגרתי איתם שאת התמונות שצילמתי אשאיר להם בשבוע הבא במסעדה ממול, הרי הם נמצאים שם רק בימי שישי...

המקום הזה הוא עבורי גן עדן ליצירה ומפגשים אנושיים שלא נקראים על דרכינו ביום יום.

 

Please reload

לא רוצים לפספס את הפוסט הבא? הרשמו פה
רוצים ללמוד צילום?
קורס או שיעור פרטי?

דרך העדשה

סדנת צילום לארגונים ולגופים פרטיים

להתבונן, לחקור, לכוון ולהקליק!

השראה ופיתוח מודעות, מימוש עצמי דרך עדשת המצלמה

פוסטים אחרונים

January 9, 2018

Please reload

ארכיון הבלוג