"דייוויד בואי - האיש שנפל מכוכב אחר"
אדם יוצא דופן ויוצא מן הכלל. דמות שלא מזוהה עם שום הגדרה של נשיות או גבריות non what so ever (מסגרות על גבי מסגרות והגדרות חסרות תכלית שהחברה המערבית מחפשת בכל מחיר).
האיש אשר לימד את כולנו מעל ומעבר לכל ספק על המשמעות והאומץ של להיות אתה בכל רמ"ח אבריך, של ללכת עם האמת שלך וללא לפחד ממה יגידו.
האייקון שלא היסס מעולם, עוד הרבה לפני שהמילה "אינדיבידואליזם" הפכה שגורה ומקובלת, להיות הוא עצמו ולהפוך את חייו כמו את יצירתו לאמנות בפני עצמה.
כישרון אדיר, יופי עוצר נשימה, עוצמה ועדינות, קסם, ברק ואניגמתיות, מוסיקה ואין סוף יצירתיות.
הראשון שבעצם היותו נתן לגיטימציה לכולנו להיות "אחרים" ו"משונים".
את השירים של בואי אני שומעת מאז ומתמיד, באחריותה ובזכותה של אחותי הגדולה שהנחילה לי מוסיקה טובה ומשמעותית משחר ילדותי.
השירים שלו היו מתנגנים אצלנו המון והאחות השנייה שלי שגם היא גדולה ממני, הייתה ממש מאוהבת באיש המיוחד הזה. הכל כולל הכל, פוסטרים על הקירות, תמונות קטנות בפאוץ', איסוף של כתבות ומה לא.
אחד השירים הראשונים שלימדתי את עצמי לנגן בגיטרה הוא Five Years ועד היום בכל מפגש משפחתי/חברי שיש בו גיטרה אני נקראת אל הדגל ומתבקשת לנגן אותו ולשיר עם כל המילים.
חייבת להוסיף שכשאני מנגנת ושרה אותו יוצאות ממני אמוציות מטורפות...
כשיצא הסרט "רעב" בכיכובו יחד עם סוזן סרנדון וקתרין דנב, אני זוכרת איך בכל צפייה מחדש, לא יכולתי לראות את הרגעים המראים אותו מזדקן, הולך וקמל ונעלם. זה כאב לי כאילו אמיתי הדבר.
והנה היום זה קרה באמת, הוא איננו והפעם זה לא רק סרט.
האיש המיוחד הזה היה ממש פס הקול של חיי. הוא ליווה אותי משך שנים רבות בכל מיני מצבים ורגעים, עצובים, שמחים, רומנטיים, מסיבתיים, סתם בנסיעה ארוכה או כשמנקים את הבית.
כשפתחתי בבוקר Ynet וקראתי שהוא איננו, לרגע התכווץ לי הלב וממש כאב. הרגשתי כאילו חלק מהיסטוריית התרבות שלי נדם.
חושבת על כל הילדים שאפילו לא יודעים מיהו דיוויד בואי, כמה ריקים השירים אליהם הם מתחברים.
איך קרה שרובד התרבות הגבוהה לא הצליח להגיע לתודעתם של הדורות הצעירים.
מוצאת את עצמי מתאבלת, לא רק על דיוויד עצמו אלא על כל מה שהוא ייצג בחיי ובחיי כולנו.
יום עצוב היום. אבידה גדולה לאנושות.
