טיול להר הזבל או איך נושלתי מהניקון שלי

הפעם בא לי לספר לכם על טיול  ספונטני שעשינו אחותי הילדים ואני באיזו שבת.

ממש קרוב לבית, אפשר לומר בחצר האחורית.

הכי אני אוהבת את הקל"בים האלה הספונטניים, שלא דורשים מאמץ והכנות מוקדמות ואריזות אין סופיות של אוכל ושתייה וממתקים וחטיפים ובגדים להחלפה ומה לא.

ככה פשוט, איך שאנחנו, ולאן שתוביל אותנו הרוח והמצברוח...

אז נסענו לאזור המערבי של הוד השרון, החלטנו לבחון את הדרך להר הזבל האהוב עלינו כל כך, בעיקר בערב יום העצמאות ממנו ניתן לראות את כל הזיקוקים של כל הערים מסביב, מבלי להידחף בין מליון אנשים. בשבילי זה סיוט שאין כדוגמתו, שונאת אירועים המוניים, אבל אל תבואו בעצמאות, שלא יהיה לנו צפוף:-)

בכל אופן על ההר הזה היינו מליון פעמים, אבל לא הלכנו אליו מהכיוון הזה.

אז עצרנו את הרכב בשכונת מגורים סמוכה לשבילי עפר ופשוט התחלנו ללכת.

כשאני עם אחותי תמי אני לא מודאגת אף פעם, היא תנו לה שטח והיא שורדת אותו כמו מלכה. מזלי שהיא קיימת לי וגרה שני מטרים לידי, אני מסודרת.

אחרי כמה מטרים כבר התחלנו לראות נוף מדהים, מרחבים אינסופיים ומבנים נטושים ברקע,

את זה שיש לי חולשה למבנים נטושים אתם כבר יודעים מהפוסט על מקומות נטושים

ואם לא קראתם אותו עדיין, יש לכם הזדמנות עכשיו בלחיצת עכבר פשוט לעבור אליו, אבל רגע, תישארו איתי פה עד סוף הסיפור... רק התחלתי והדרך עוד ארוכה...

כמובן שהילדים ואחותי רצו קדימה ואני נשכבתי על האדמה לקחת עוד כמה תמונות, מכורה אין מה לעשות.

מרחוק אני שומעת שהם צועקים וגוערים בי, נו כבר בואי, מה יש לך לצלם כל כך הרבה?

גנבתי עוד תמונה אחת ומיהרתי להצטרף אליהם,

אבל עד שהגעתי הם כבר רצו למעלה לקומה השנייה וקראו לי משם.

הרמתי מבט, כמובן דרך העדשה שלי וחטפתי לי אותם פנימה, למצלמה, לנשמה, ללב.

בפנים היה כמובן את כל מה שאני אוהבת במבנים הנטושים, גרפיטי על הקירות, חלונות חשופים וחללים ריקים, מוזנחים עם שאריות של חיים...

 

נו טוב הילדים לא סבלניים כפי שאתם יודעים וכבר מיצו את השטח ורוצים לעבור אל היעד הבא, המשכנו לכיוון מבנה נוסף שראינו מרחוק, חשבנו שזה איזה מפעל או משהו אבל לא באמת ידענו מה זה.

 

כשהתקרבנו התחילה להתבהר התמונה, המקום היה מלא בשקים לבנים עליהם כתוב, מפעל לאריזת בטטות. מסתבר שהיה שם אחד כזה בעבר וכעת הוא סגור ונטוש.

אבל ערימות של שקים נשארו שם והילדים התרוצצו בתוכו כאילו היה זה מגרש משחקים ענק... אני ברחתי די מהר החוצה, כי ענני האבק שהם העלו בהשתוללות שלהם איימו ללכלך לי את החיישן של המצלמה.

אחרי שקילפנו לנו כמה תפוזים מעצי הפרי שהקיפו את המפעל, שמנו פעמינו ליעד הבא, היעד המיוחל, הר הזבל אמרנו, לא?

עשינו עצירת שטיפת מגבונים לידיים הדביקות ותפסתי את רואי ברגע של התכנסות, בכל זאת הילד בגיל ההתבגרות המטופש עשרה, מותר לו.

מה שאתם רואים ברקע ירוק כל כך זה הר הזבל, שלא תחשבו שבאמת מלא זבל שם, תראו כמה יופי.

ההר היה פעם מקום אליו פינו זבל, אך שוקם והפך לאזור למטיילי אופניים ומטיילים בכלל.

בדרך ליעד הבא אני התעכבתי כהרגלי עם המצלמה, לא יכולתי להתעלם מהילדה שממש רקדה על האדמה המבוקעת, שוב מצאתי את עצמי שוכבת על הגחון.

כששחר מאיצה בי לבוא כבר שלא נאבד את אחותי והילדים.

בטיול משפחתי אני חייבת לוותר לפעמים על הרצונות שלי, אני הרי יכולה לשכוח את עצמי במקום מסוים לשעות , רק אני והמצלמה.

וויתרתי, קיוויתי שיש לי את התמונה שרציתי של הילדה הרוקדת והצטרפתי לכולם.

 

אז ברור שלפני שמתחילים לטפס על ההר, חייבים להוציא קצת אגרסיות ומרץ ואחותי תמיד מצוידת באולר רב שימושי בפאוץ' שלה, זה כמו המחסן של כאילו הפאוץ' הזה, קטן קטן ויש בו הכל, רק אני מסתובבת עם תיק בגודל בית על הגב וסובלת...

ניר ורואי התחילו לגלף להם קני סוף,

ושחר הפעילה את הגלגלים בראש שלה... היא פחות טובה בסכינים.

אני שלא ממש מצאתי את עצמי ברחתי שוב לצילום, קראתי לשחר לראות פרת משה רבנו קטנטנה, היא מתה עליהן.

התמונה האחרונה שהספקתי לצלם הייתה רגע מדהים של ניר, כמה יפה הילד הזה חמסה חמסה, אין דברים כאלה.

ואז המצלמה שלי נלקחה ממני להרבה הרבה זמן. שחר התחילה לאהוב את המצלמה הגדולה, כבר לא מגניב אותה לצלם בסמארטפון או במצלמה הקטנה שקניתי לה כשהייתה בת שלוש. היא רוצה את של אימא, את המצלמה הגדולה שעושה את הרעש המדליק הזה כשלוחצים.

וכששחר רוצה, שחר מקבלת. כן כן, אני יודעת  שזה לא חינוך טוב, אבל אין מה לעשות, מאוחר מידי, ילדה יחידה, מפונקת ומקבלת כמעט כל מה שהיא רוצה, בדרכי נועם או במניפולציות רגשיות, אבל מקבלת.

עד גבול הטעם הטוב כמובן.

לפחות פתאום יש גם לי תמונות מהטיול, זה עוד לא קרה, תמיד כולם מצולמים מלבדי, אני המצלמת.

תשמעו, הקטנה הזאת מצלמת לא רע בכלל, יש לה חוש לקומפוזיציה והיא מפנימה כל דבר קטן שאני מלמדת אותה.

רק חבל שהיא נמוכה קצת וכל הצילומים מצולמים מלמטה, לא מחמיא כל כך, בעיקר בגילנו המתקדם...

אבל הי, יש לי תמונות עם אחותי וניר ורואי, ואני מאושרת. זכיתי.

 

אז כשמיצינו את עניין הבמבוקים ואיסוף המברשות שלהם לכד בסלון, מה שהתברר מאוחר יותר כמתפורר, תא המטען שלי ברכב עדיין מלא בזה... החלטנו שהגיע הזמן לעלות להר, אבל מי שמכיר את ניר ורואי והאמת גם אחותי שתחיה, מבין שהשביל המסודר שמוביל לפסגה לא שווה בעיניהם, הם חייבים לפלס דרך משל עצמם ולעלות במדרון הכי תלול שיש, אחרת מה זה שווה? אז מה אם אני סוחבת את המצלמה ותיק כבד על הגב ומזיעה את נשמתי, מזל שנעלתי את נעלי הבלנסטון המנוסות שלי אחרת הייתי מחליקה לאורך כל הטיפוס... וזה לא שהשאירו לי ברירה...

רואי החלוץ טס למעלה בשנייה וחצי כשאני לוקחת מהרגע הזה תמונה, אתנחתא לפני ההתמודדות עם הטיפוס המיותר הזה...

כשרואים אותו מניף ידיים בכזאת פשטות, זה לא נראה קשה כל כך, אבל תאמינו לי, זחלתי על ארבע כדי לא להחליק בחלק מה- "so cold"  מסלול הזה.

בדרך לפסגה היו מראות מרהיבים ומידי פעם עצרתי כדי להראות לשחר איזה דברים יפים אפשר לעשות עם המצלמה, אפילו מסתם עשבים ובעיקר מאלה שהם נוהגים להשליך עלי בכל פעם מחדש כדי שידבקו לי לחולצה ויגידו לי כמה ילדים יהיו לי... נו באמת, לא שמתם לב שאני את מפעל ההורות הטרייה כבר סגרתי?...

כשסוף סוף הגענו למעלה, ליעד המיוחל, רואי ותמי מיד התיישבו בפינת הצל הבודדה שהייתה שם, איך לא, מתחת לאנדרטה שהקימו לזכר חברם שאהב מאוד לרכב על אופניים וההר היה חלק מהמסלול בו נהגו לרכב יחד.

בגלל שהצל היה ממש מוגבל לבנאדם וחצי, נשארתי עומדת ונפעמתי מהמראות סביבי. פתאום התגלתה מולי בריכה ענקית מפתיעה ביופייה, לא ידעתי שממשיכים לפתח את הפארק הזה שעומד להיות משהו ממש רציני... ככה זה כשלא קוראים את המקומון....

בכלל כשמביטים למטה מגובה כזה הכל נראה אחרת וצורני כל כך שלא התחשק לי בכלל להפסיק לצלם.

הילדים מאוד אוהבים להיות למעלה, יש שם אוויר נהדר ובזמן שהם משתוללים להם מצאנו את עצמנו מנהלים שיחות עם כל מיני עוברי אורח שהגיעו גם הם עד למעלה.

 

הירידה כבר הייתה קלה יותר, גם התיק על הגב נהיה קל יותר, התרוקנו חלק מהחטיפים והרבה מים נלגמו תוך כדי הטיפוס...

בדרך חזרה לכיוון הרכב, הבטתי לרגע לאחור לראות איפה היינו, האמת, הופתעתי לגלות כמה המקום הזה יפה וצבעוני, אין בו שום דבר שמזכיר את היותו אתר לפינוי פסולת בעבר.

כשכבר התרחקנו כברת דרך מההר המראות השתנו והקיץ שבפתח התחיל להראות את אותותיו, אני כחובבת דברים ישנים, מוזנחים ומרוטים, הייתי חייבת לקחת עוד תמונה אחת לפני שהמצלמה נכנסת לתיק שלה, אין מה לעשות, ירוק ומלבלב לא תמיד היו מנת חלקי וזה כנראה תמיד ילווה אותי, מזל שאפשר להכניס את זה תחת כותרת ה"אומנותי", ככה אני לא מחויבת לרוץ לטיפול פסיכולוגי. באומנות הכל מותר, אפשרי ואף רצוי.

אז אם אתם גרים באזור השרון ובא לכם על מסלול כייפי ומלא בהפתעות קטנות, אפילו עכשיו בחול המועד כשכבר לא יודעים לאן לקחת את הילדים ואין כוח לפקקים, חפשו בגוגל את "גבעת הכלניות" או "הר הזבל הוד השרון"  או לחצו פה על הלינקים ותגיעו לגן העדן הקטן הזה.

 

בהזדמנות זו אני רוצה לאחל לכולכם חג חירות שמח ושתמיד תראו את האור!

 

הנה חלק מהתגובות שהושארו פה לפני שינויי ממשק של WIX, אתם מוזמנים לגלול למטה ולהשאיר לי גם תגובה.

  

 

 

 

 

Please reload

לא רוצים לפספס את הפוסט הבא? הרשמו פה
רוצים ללמוד צילום?
קורס או שיעור פרטי?

דרך העדשה

סדנת צילום לארגונים ולגופים פרטיים

להתבונן, לחקור, לכוון ולהקליק!

השראה ופיתוח מודעות, מימוש עצמי דרך עדשת המצלמה

פוסטים אחרונים

January 9, 2018

Please reload

ארכיון הבלוג