G-SRK23G8B5N G-SRK23G8B5N
 

טיול להר הזבל או איך נושלתי מהניקון שלי

הפעם בא לי לספר לכם על טיול ספונטני שעשינו אחותי הילדים ואני באיזו שבת.

ממש קרוב לבית, אפשר לומר בחצר האחורית.

הכי אני אוהבת את הקל"בים האלה הספונטניים, שלא דורשים מאמץ והכנות מוקדמות ואריזות אין סופיות של אוכל ושתייה וממתקים וחטיפים ובגדים להחלפה ומה לא.

ככה פשוט, איך שאנחנו, ולאן שתוביל אותנו הרוח והמצברוח...

אז נסענו לאזור המערבי של הוד השרון, החלטנו לבחון את הדרך להר הזבל האהוב עלינו כל כך, בעיקר בערב יום העצמאות ממנו ניתן לראות את כל הזיקוקים של כל הערים מסביב, מבלי להידחף בין מליון אנשים. בשבילי זה סיוט שאין כדוגמתו, שונאת אירועים המוניים, אבל אל תבואו בעצמאות, שלא יהיה לנו צפוף:-)

בכל אופן על ההר הזה היינו מליון פעמים, אבל לא הלכנו אליו מהכיוון הזה.

אז עצרנו את הרכב בשכונת מגורים סמוכה לשבילי עפר ופשוט התחלנו ללכת.

כשאני עם אחותי תמי אני לא מודאגת אף פעם, היא תנו לה שטח והיא שורדת אותו כמו מלכה. מזלי שהיא קיימת לי וגרה שני מטרים לידי, אני מסודרת.

אחרי כמה מטרים כבר התחלנו לראות נוף מדהים, מרחבים אינסופיים ומבנים נטושים ברקע,

את זה שיש לי חולשה למבנים נטושים אתם כבר יודעים מהפוסט על מקומות נטושים

ואם לא קראתם אותו עדיין, יש לכם הזדמנות עכשיו בלחיצת עכבר פשוט לעבור אליו, אבל רגע, תישארו איתי פה עד סוף הסיפור... רק התחלתי והדרך עוד ארוכה...

כמובן שהילדים ואחותי רצו קדימה ואני נשכבתי על האדמה לקחת עוד כמה תמונות, מכורה אין מה לעשות.

מרחוק אני שומעת שהם צועקים וגוערים בי, נו כבר בואי, מה יש לך לצלם כל כך הרבה?

גנבתי עוד תמונה אחת ומיהרתי להצטרף אליהם,

אבל עד שהגעתי הם כבר רצו למעלה לקומה השנייה וקראו לי משם.

הרמתי מבט, כמובן דרך העדשה שלי וחטפתי לי אותם פנימה, למצלמה, לנשמה, ללב.

בפנים היה כמובן את כל מה שאני אוהבת במבנים הנטושים, גרפיטי על הקירות, חלונות חשופים וחללים ריקים, מוזנחים עם שאריות של חיים...

נו טוב הילדים לא סבלניים כפי שאתם יודעים וכבר מיצו את השטח ורוצים לעבור אל היעד הבא, המשכנו לכיוון מבנה נוסף שראינו מרחוק, חשבנו שזה איזה מפעל או משהו אבל לא באמת ידענו מה זה.

כשהתקרבנו התחילה להתבהר התמונה, המקום היה מלא בשקים לבנים עליהם כתוב, מפעל לאריזת בטטות. מסתבר שהיה שם אחד כזה בעבר וכעת הוא סגור ונטוש.

אבל ערימות של שקים נשארו שם והילדים התרוצצו בתוכו כאילו היה זה מגרש משחקים ענק... אני ברחתי די מהר החוצה, כי ענני האבק שהם העלו בהשתוללות שלהם איימו ללכלך לי את החיישן של המצלמה.

אחרי שקילפנו לנו כמה תפוזים מעצי הפרי שהקיפו את המפעל, שמנו פעמינו ליעד הבא, היעד המיוחל, הר הזבל אמרנו, לא?

עשינו עצירת שטיפת מגבונים לידיים הדביקות ותפסתי את רואי ברגע של התכנסות, בכל זאת הילד בגיל ההתבגרות המטופש עשרה, מותר לו.

מה שאתם רואים ברקע ירוק כל כך זה הר הזבל, שלא תחשבו שבאמת מלא זבל שם, תראו כמה יופי.

ההר היה פעם מקום אליו פינו זבל, אך שוקם והפך לאזור למטיילי אופניים ומטיילים בכלל.

בדרך ליעד הבא אני התעכבתי כהרגלי עם המצלמה, לא יכולתי להתעלם מהילדה שממש רקדה על האדמה המבוקעת, שוב מצאתי את עצמי שוכבת על הגחון.

כששחר מאיצה בי לבוא כבר שלא נאבד את אחותי והילדים.

בטיול משפחתי אני חייבת לוותר לפעמים על הרצונות שלי, אני הרי יכולה לשכוח את עצמי במקום מסוים לשעות , רק אני והמצלמה.

וויתרתי, קיוויתי שיש לי את התמונה שרציתי של הילדה הרוקדת והצטרפתי לכולם.

אז ברור שלפני שמתחילים לטפס על ההר, חייבים להוציא קצת אגרסיות ומרץ ואחותי תמיד מצוידת באולר רב שימושי בפאוץ' שלה, זה כמו המחסן של כאילו הפאוץ' הזה, קטן קטן ויש בו הכל, רק אני מסתובבת עם תיק בגודל בית על הגב וסובלת...

ניר ורואי התחילו לגלף להם קני סוף,

ושחר הפעילה את הגלגלים בראש שלה... היא פחות טובה בסכינים.

אני שלא ממש מצאתי את עצמי ברחתי שוב לצילום, קראתי לשחר לראות פרת משה רבנו קטנטנה, היא מתה עליהן.

התמונה האחרונה שהספקתי לצלם הייתה רגע מדהים של ניר, כמה יפה הילד הזה חמסה חמסה, אין דברים כאלה.

ואז המצלמה שלי נלקחה ממני להרבה הרבה זמן. שחר התחילה לאהוב את המצלמה הגדולה, כבר לא מגניב אותה לצלם בסמארטפון או במצלמה הקטנה שקניתי לה כשהייתה בת שלוש. היא רוצה את של אימא, את המצלמה הגדולה שעושה את הרעש המדליק הזה כשלוחצים.

וכששחר רוצה, שחר מקבלת. כן כן, אני יודעת שזה לא חינוך טוב, אבל אין מה לעשות, מאוחר מידי, ילדה יחידה, מפונקת ומקבלת כמעט כל מה שהיא רוצה, בדרכי נועם או במניפולציות רגשיות, אבל מקבלת.

עד גבול הטעם הטוב כמובן.

לפחות פתאום יש גם לי תמונות מהטיול, זה עוד לא קרה, תמיד כולם מצולמים מלבדי, אני המצלמת.

תשמעו, הקטנה הזאת מצלמת לא רע בכלל, יש לה חוש לקומפוזיציה והיא מפנימה כל דבר קטן שאני מלמדת אותה.