האיימיש
כמה אהבנו להתרוצץ בבית הקטן בבני ברק אצל דודה שנדי.
לשנדי-נני(דודה שנדי) היו 8 ילדים, "דוסים" של ממש,(כולם בני דודים של אבי) ובכל פעם שנסענו לבקר אותם השתוללנו עם הנכדים שלה כמו משוגעים. הם רצים מפינה לפינה בבית כשהציציות משתרכות מחולצתם, מתנדנדות לכל עבר ואנחנו עוקבות אחריהם בחצי מבוכה עד שעוברת כשעה ואנחנו מרגישות שוב כבנות בית ומרשות לעצמנו להשתולל ביחד איתם.
היתה שם מרפסת מאוד ארוכה וצרה, ככה לפחות היא זכורה לי כילדה...
שם היו מרוכזים כל הצעצועים ותמיד היה הומה בבית הזה. לפחות כשאנחנו היינו שם. אולי זה כי תמיד ביקרנו אותם בחגים ואולי כי פשוט יש להם מלא ילדים, תמיד.
הבנות היו לבושות שמלות ומאוד מנומסות ושקטות, ביישניות יש לומר. אנחנו היינו יותר דומות לבנים אני חושבת, השתוללנו כמותם ולא חושבת שהתנהגנו בביישנות יתר...
אחד החגים הכי אהובים עלי שם היה פורים. מלא ילדים- מלא תחפושות. שמחה מטורפת ומלאן ממתקים ודברים טובים. משלוחי מנות, כסף קטן לכל ילד שנהיה מבסוטים ותמיד המיה כזאת של תפילה וזמרות חג.
לא פלא שמאז יש לי איזושהי משיכה לעולמם המסתורי של האברכים. בכלל חברות סגורות ומבודלות מסקרנות אותי ומפחידות אותי כמעט באותה המידה.
רוצה לדעת איך הם עושים את זה. איך הם מצליחים בכוח אמונתם בלבד להישאר מבודלים ומנותקים מהחברה סביבם ומקדמת הטכנולוגיה וכל הפיתויים שהיא מציעה.
אני מסתובבת עם הסטודנטים שלי הרבה בבני ברק. בכל הזדמנות שיש סיבה טובה לצלם אנחנו שם.
אם זה שוק ארבעת המינים בסוכות או הגעלת כלים בפסח או פורים, אז אפשר להרגיש חופשיים ולצלם בקלות או בחנוכה אז כל העיר נצבעת באור יקרות של החנוכיות המוצבות בחלונות הבתים.
תמיד מעניין לי שם. ובכל פעם מחדש אני מרגישה שם כמו תיירת מוקסמת מכל דבר ורוצה לצלם הכל ולקחת הביתה.
מצד שני זה המקום האחרון עלי אדמות בו הייתי רוצה לחיות או לגדול בו.
אמביוולנטיות מטורפת שמלווה אותי מילדותי.
אולי בגלל שגדלנו תחת סוג של כפייה דתית וחלו עלינו הרבה איסורים מגיל צעיר מאוד.
למשל לקטוף עלים לתולעי משי בשבת היה ממש אסור, זה כמו לגזור...
אינסוף מריבות לגבי הצופים שעורכים פעולות בשבת ולפעמים אפילו מדליקים אש בשבת , מה שהיה אסון מבחינת אבא שלי.
אני דווקא זוכרת שאת כתובות האש הדלקנו רק בערב כשהשבת כבר יצאה אבל זה כבר ממש לא ישנה את מה שהיה.
אצל סבא שלי גם אור היה אסור להדליק, היה לו שעון שבת שדאג להדליק ולכבות מה שצריך מתי שצריך. היו תקופות בהן אהבתי ללכת עם אבי לבית הכנסת בשבתות, אבל באיזשהו שלב זה הפך כבד עלי.
לא אשכח את הפעם שהיינו שם בחצר בית הכנסת, אחיותי ואני בעוד אבי בפנים מתפלל ופתאום נשמעה אזעקה. היינו כל כך קטנות שנעמדנו דום. חשבנו שאם יש צפירה ביום כיפור זה בטוח לזכר משהו וככה צריך. עד שיצא בריצה אחד המתפללים וצעק לעברנו, "ילדות לא לעמוד זו אזעקה, לרוץ למקלט".
היינו בהלם, לא חושבת שממש הבנו מה קורה עד שאבא שלי יצא בריצה ואמר לנו לרוץ למקלט כשהוא ממהר הביתה להביא את אחי התינוק ואמי. הוא היה מריץ את העגלה על שני גלגלים כדי להגיע כמה שיותר מהר למקלט שהיה ממוקם בסמוך לבית הכנסת, מרחק שני רחובות מהבית שלנו.
כל המלחמה הזאת הותירה בי טראומה לא קטנה. לישון עם נעליים כשחלונות הבית מודבקים במסקנטייפ מפאת הפיצוצים... לא משהו שילדה יכולה לעבור עליו בשלווה...
בכלל בכיפור ציפו מאיתנו לצום מגיל מאוד מאוד צעיר ואני זוכרת את אמא שלי מגניבה לנו שקית עם תפוח חתוך לבית הכנסת, כדי שלא נתמוטט.
אני לגמרי יכולה להבין את הרצון שלי למרוד ולכפור בכל המצוות האלה שנכפו עלי בגיל צעיר מידי, ועדיין עולמם של האברכים קוסם לי ומרתק אותי.
לעולם לא אחזור בתשובה, את זה אני יכולה להגיד בבטחה, תמיד תהיה לי התנגדות לאופי חייהם ותמיד ארצה לבקר אותם, לחוות את חייהם לרגע ולשוב אל חיי.
כשרק התחלתי את דרכי בהוראת צילום נסעתי עם קבוצת סטודנטים לטקס ה"חלקה" בהר מירון בל"ג בעומר.
צילמתי שם תמונות שנראו לי לחלוטין לקוחות מהמאה ה-19.
אולי זה גם משהו שמרתק אותי כל כך בחברה הזאת, איך שהזמן כאילו עצר מלכת אצלם והכל נשאר כמו פעם...
באחד מהפוסטים שהעליתי בפייסבוק לפני יותר משנה, צרפתי תמונות שצילמתי בעיר בני ברק. תמרי סלונים ליבס התחילה לדבר איתי בצ'ט בעקבות שרשרת תגובות שהיתה ביננו על הפוסט.
היא אמרה לי שהם כמו האיימישים ושהחברות הסגורות האלה מסקרנות אותה, הרגשתי שהיא מדברת אותי ואת מחשבותי.
ניהלנו שיחה ארוכה אודות חייהם של אלה המבדילים עצמם וסוגרים עצמם בסוג של גטאות. מהר מאוד הבנו שיום אחד נעשה משהו ביחד עם הנושא הזה.
תמרי שהוכתרה בפי כקוסמת מילים' היא הבחירה המושלמת לכתיבת פוסט (אם עדיין לא קראתם את ה-פוסט של תמרי על האיימיש שלנו הכנסו עכשיו), על הנושא שכל כך מרתק אותי. חיכיתי לזה, ידעתי שייקח לזה זמן להתבשל ושבסוף זה יתממש הכי טוב שאפשר.
וכך קרה, לאחר קצת יותר משנה התחלנו להרים את ההפקה הזאת שנקראת "האיימיש".
לא ארחיב בהכנות ובאיך נרקמה ההפקה הענקית הזאת, את כל זה אתם מוזמנים לקרוא בפוסט של תמרי על "מאחורי הקלעים".
רק אומר פה תודה ענקית לכל האנשים שהיוו את הליבה של הדבר המרגש הזה.
תמרי, הילה חילו עמרני הסטייליסטית, לירון חרט המאפרת, והדוגמנים: עודד טלמור, הגר אשר ניר, לירון אלעד, סיגל הר ציון, והילדים נטע וניצן ואמא שלהם שהשאילה לנו אותם לחוויה מרגשת.
כששוחחנו תמרי ואני על כל העולם המסתורי הזה שלהם, הסכמנו שתינו שברור שבחברה כל כך סגורה עם המון איסורים, יש גם את הצד האפל. זה שלא מדברים עליו, שאסור חלילה שיחשף. אבל כולנו בני אדם ולכולנו יצרים ובעיקר כשאומרים לנו לא, יש את השטן הקטן הזה שיושב לנו על הכתף ודוחף אותנו למעשים רעים...
בכתבה של גיורא יהלום במסע אחר יש עדות של נערה בת 16 איתה שוחח לצורך הכתבה, שדיברה בדיוק על זה...
כשהנערות/ים האיימיש מגיעים לגיל 16 הם בתקופת ה-(התרוצצות) Rumspringa שלהם, תקופה בה הם מורשים לחוות את אורח החיים המודרני ובה הם מנסים כמעט כל דבר.
החל מנהיגה אלכוהול וסמים וכלה בלבוש מודרני ואורגיות, אך בשל החינוך ממנו הם מגיעים והתמימות האוחזת בהם, הם לא ניחנים ביכולת שיפוט טובה, לא יודעים מתי מנצלים אותם ואין להם מושג איזה סם יעשה להם טוב ואיזה יהרוג אותם...
רובם מסיימים את המסע הזה מותשים ולמעלה מ-85% מהם מחליטים לחזור אל חיק משפחתם והקהילה ולוותר על המודרניות לצמיתות.
אותה הבחורה עימה שוחח גיורה, סיפרה כמה היא נהנית לנהוג ולבלות עם חברותיה בבאולינג אחת לשבוע ואיך במסיבות הם מדליקים מדורות ושותים אלכוהול ללא הכרה, עד שדברים יוצאים משליטה...
למסיבות האלה מגיעים בחורים אנגליים שמנצלים לרעה את תמימותן של הנערות.
בדיוק על המקומות האלה וגם התרחשויות דומות שסביר להניח מתרחשות גם בתוך הקהילה עצמה, רצינו תמרי ואני לדבר בפרוייקט שלנו.
רצינו לחשוף את הצד האפל, הלא מדובר שקיים בקהילות סגורות.
המתח הזה שבאיסורים שמביא עימו לא פעם סיפורים מסמרי שיער שלא בטח שימצאו פרסום במקום כלשהו...
כולנו יודעים שמעידות כאלה נמצאות בכל חברה ודווקא באלה הסגורות בינן לבין עצמן, במקרים רבים התופעות מוקצנות.
רצינו לרמז באופי הצילומים, שלא הכל וורוד ויפה ומוסרי באורח החיים הזה ולמרות התלבושות הצנועות וההתנהלות השמרנית, מסתתרים סודות וטאבויים אותם הכנסנו לצילומים ברמיזה ובקדרות של כל אופי הפרויקט.
זו גם הסיבה שרציתי לצלם את כולו בשחור לבן, לתת אחידות לכל הסדרה ולאפשר לעין של הצופים בו לרדת לפרטים הקטנים מבלי שהצבע יגנוב את ההצגה.
חייבת לציין שהדוגמנים/יות שלנו היוו איימישים למופת, החל משפת הגוף שהצליחו לנכס לעצמם וכלה במימיקות הפנים שיחד עם האיפור המורבידי של לירון הרט נתנו אופי מושלם לצילומים ולכוח שלהם.
הפרויקט הזה, על כל רבדיו מרגש אותי בכל פעם שאני מתבוננת בצילומים. מרגישה שהצלחתי לחדור ולו בקצת אל הווייתם באמצעות הצילום והתהליך שעברתי תוך כדי הפקת הפרויקט הזה.
אין ספק שרב הנסתר על הגלוי בעולמם וזה מה שעושה אותם כנראה כל כך מסקרנים בעיני.
