G-SRK23G8B5N G-SRK23G8B5N
 

האיימיש

כמה אהבנו להתרוצץ בבית הקטן בבני ברק אצל דודה שנדי.

לשנדי-נני(דודה שנדי) היו 8 ילדים, "דוסים" של ממש,(כולם בני דודים של אבי) ובכל פעם שנסענו לבקר אותם השתוללנו עם הנכדים שלה כמו משוגעים. הם רצים מפינה לפינה בבית כשהציציות משתרכות מחולצתם, מתנדנדות לכל עבר ואנחנו עוקבות אחריהם בחצי מבוכה עד שעוברת כשעה ואנחנו מרגישות שוב כבנות בית ומרשות לעצמנו להשתולל ביחד איתם.

היתה שם מרפסת מאוד ארוכה וצרה, ככה לפחות היא זכורה לי כילדה...

שם היו מרוכזים כל הצעצועים ותמיד היה הומה בבית הזה. לפחות כשאנחנו היינו שם. אולי זה כי תמיד ביקרנו אותם בחגים ואולי כי פשוט יש להם מלא ילדים, תמיד.

הבנות היו לבושות שמלות ומאוד מנומסות ושקטות, ביישניות יש לומר. אנחנו היינו יותר דומות לבנים אני חושבת, השתוללנו כמותם ולא חושבת שהתנהגנו בביישנות יתר...

אחד החגים הכי אהובים עלי שם היה פורים. מלא ילדים- מלא תחפושות. שמחה מטורפת ומלאן ממתקים ודברים טובים. משלוחי מנות, כסף קטן לכל ילד שנהיה מבסוטים ותמיד המיה כזאת של תפילה וזמרות חג.

לא פלא שמאז יש לי איזושהי משיכה לעולמם המסתורי של האברכים. בכלל חברות סגורות ומבודלות מסקרנות אותי ומפחידות אותי כמעט באותה המידה.

רוצה לדעת איך הם עושים את זה. איך הם מצליחים בכוח אמונתם בלבד להישאר מבודלים ומנותקים מהחברה סביבם ומקדמת הטכנולוגיה וכל הפיתויים שהיא מציעה.

אני מסתובבת עם הסטודנטים שלי הרבה בבני ברק. בכל הזדמנות שיש סיבה טובה לצלם אנחנו שם.

אם זה שוק ארבעת המינים בסוכות או הגעלת כלים בפסח או פורים, אז אפשר להרגיש חופשיים ולצלם בקלות או בחנוכה אז כל העיר נצבעת באור יקרות של החנוכיות המוצבות בחלונות הבתים.

תמיד מעניין לי שם. ובכל פעם מחדש אני מרגישה שם כמו תיירת מוקסמת מכל דבר ורוצה לצלם הכל ולקחת הביתה.

מצד שני זה המקום האחרון עלי אדמות בו הייתי רוצה לחיות או לגדול בו.

אמביוולנטיות מטורפת שמלווה אותי מילדותי.

אולי בגלל שגדלנו תחת סוג של כפייה דתית וחלו עלינו הרבה איסורים מגיל צעיר מאוד.

למשל לקטוף עלים לתולעי משי בשבת היה ממש אסור, זה כמו לגזור...

אינסוף מריבות לגבי הצופים שעורכים פעולות בשבת ולפעמים אפילו מדליקים אש בשבת , מה שהיה אסון מבחינת אבא שלי.

אני דווקא זוכרת שאת כתובות האש הדלקנו רק בערב כשהשבת כבר יצאה אבל זה כבר ממש לא ישנה את מה שהיה.

אצל סבא שלי גם אור היה אסור להדליק, היה לו שעון שבת שדאג להדליק ולכבות מה שצריך מתי שצריך. היו תקופות בהן אהבתי ללכת עם אבי לבית הכנסת בשבתות, אבל באיזשהו שלב זה הפך כבד עלי.

לא אשכח את הפעם שהיינו שם בחצר בית הכנסת, אחיותי ואני בעוד אבי בפנים מתפלל ופתאום נשמעה אזעקה. היינו כל כך קטנות שנעמדנו דום. חשבנו שאם יש צפירה ביום כיפור זה בטוח לזכר משהו וככה צריך. עד שיצא בריצה אחד המתפללים וצעק לעברנו, "ילדות לא לעמוד זו אזעקה, לרוץ למקלט".

היינו בהלם, לא חושבת שממש הבנו מה קורה עד שאבא שלי יצא בריצה ואמר לנו לרוץ למקלט כשהוא ממהר הביתה להביא את אחי התינוק ואמי. הוא היה מריץ את העגלה על שני גלגלים כדי להגיע כמה שיותר מהר למקלט שהיה ממוקם בסמוך לבית הכנסת, מרחק שני רחובות מהבית שלנו.

כל המלחמה הזאת הותירה בי טראומה לא קטנה. לישון עם נעליים כשחלונות הבית מודבקים במסקנטייפ מפאת הפיצוצים... לא משהו שילדה יכולה לעבור עליו בשלווה...

בכלל בכיפור ציפו מאיתנו לצום מגיל מאוד מאוד צעיר ואני זוכרת את אמא שלי מגניבה לנו שקית עם תפוח חתוך לבית הכנסת, כדי שלא נתמוטט.

אני לגמרי יכולה להבין את הרצון שלי למרוד ולכפור בכל המצוות האלה שנכפו עלי בגיל צעיר מידי, ועדיין עולמם של האברכים קוסם לי ומרתק אותי.

לעולם לא אחזור בתשובה, את זה אני יכולה להגיד בבטחה, תמיד תהיה לי התנגדות לאופי חייהם ותמיד ארצה לבקר אותם, לחוות את חייהם לרגע ולשוב אל חיי.

כשרק התחלתי את דרכי בהוראת צילום נסעתי עם קבוצת סטודנטים לטקס ה"חלקה" בהר מירון בל"ג בעומר.

צילמתי שם תמונות שנראו לי לחלוטין לקוחות מהמאה ה-19.

אולי זה גם משהו שמרתק אותי כל כך בחברה הזאת, איך שהזמן כאילו עצר מלכת אצלם והכל נשאר כמו פעם...

באחד מהפוסטים שהעליתי בפייסבוק לפני יותר משנה, צרפתי תמונות שצילמתי בעיר בני ברק. תמרי סלונים ליבס התחילה לדבר איתי בצ'ט בעקבות שרשרת תגובות שהיתה ביננו על הפוסט.

היא אמרה לי שהם כמו האיימישים ושהחברות הסגורות האלה מסקרנות אותה, הרגשתי שהיא מדברת אותי ואת מחשבותי.

ניהלנו שיחה ארוכה אודות חייהם של אלה המבדילים עצמם וסוגרים עצמם בסוג של גטאות. מהר מאוד הבנו שיום אחד נעשה משהו ביחד עם הנושא הזה.

תמרי שהוכתרה בפי כקוסמת מילים' היא הבחירה המושלמת לכתיבת פוסט (אם עדיין לא קראתם את ה-פוסט של תמרי על האיימיש שלנו הכנסו עכשיו), על הנושא שכל כך מרתק אותי. חיכיתי לזה, ידעתי שייקח לזה זמן להתבשל ושבסוף זה יתממש הכי טוב שאפשר.

וכך קרה, לאחר קצת יותר משנה התחלנו להרים את ההפקה הזאת שנקראת "האיימיש".