בת המצווה גאיה והמסוק של גלעד שליט

אחד הדברים שאני הכי אוהבת לצלם זה אלבום בת מצווה. אבל אני לא מתחברת לשיטה של הכנסת כלת בת המצווה לסטודיו וצילומים בכל מיני פוזות ובגדים ואיפור שלא ממש מתיישבים בעיני עם הגיל... אני לוקחת את המצולמות שלי לחיק הטבע, שם הכי חופשי, הכי טבעי, הכי חווייתי ומלבד הצילום, מתרחש בונדינג בין הבת לאימה שלא מתקיים ביום יום. לפני יום הצילומים אני נפגשת עם הבת והאם ואנחנו משוחחות על הדברים שהילדה אוהבת לעשות ומי היא בעצם לדעתה. מה התחביבים שלה, איך היא רואה את עצמה ומה היא מצפה מיום הצילומים. אני אוהבת להכיר את המצולמים שלי לפני שאני מכוונת עליהם מצלמה, משהו שחלק מהמצולמים מרגישים מאוימים ממנו... ובצדק. כך שביום הצילום אנחנו כבר לא זרות והרבה יותר קל להתחיל את היום החווייתי הזה ולעשות שטויות ביחד. ביום הצי

איך הכל התחיל

חזרה מטיול במזרח הרחוק ועבודה בספריית וידאו כשחזרתי מהטיול הגדול שלי במזרח הרחוק, זה היה הטרנד אז, מצאתי עבודה זמנית בספריית וידאו ברמת אביב ג'. פעם הייתה חיה כזאת ספריות וידאו.... מי שהביאה אותי לשם הייתה חברתי הטובה רלי לב, שעבדה שם גם באותה התקופה וגם למדה צילום בקמרה אובסקורה. במשמרות הבוקר שלנו לא היו הרבה לקוחות ורלי אמרה לי שאביא את התמונות שצילמתי במזרח שנעביר את הזמן... רלי התבוננה בכל האלבומים שהבאתי איתי, והיו הרבה.... הייתה לי אז מצלמת פוקט ממזרה שהשתמשה רק בחצי פריים לתמונה, כך שמכל סרט צילום של 36 תמונות, הוצאתי יותר מ-70 תמונות, Those Were the Days... ואז אמרה לי, תשמעי, יש לך את זה בגדול, את חייבת לבוא ללמוד צילום בקמרה. צחקתי ואמרתי לה שכולם חוזרים עם צילומים מדהימים מהמזרח,

אין כמו יפו

"זוהי יפו ילדה זוהי יפו, שחודרת כמו יין לדם", שיר שתמיד מזכיר לי שזוהי אחת הערים היפות והמצוירות ביותר שיש לנו בארץ הקטנטנה שלנו. "יש משהו מוזר ולא ידוע, יש משהו נפלא בעיר הזאת..." ללא ספק. ובכל פעם שאני נמצאת בסיור עם הסטודנטים שלי בעיר הזו, מחלחל בי ריגוש מסוים שאינני יכולה להסביר. יפו היא הלוקיישן השני שלנו בקורס צילום מתחילים שאני מעבירה כבר שנים רבות. אליה אנחנו מגיעים כדי לתרגל את תכונות העדשות השונות וללמוד כיצד כל עדשה תשפיע באופן שונה על הצילום, המסר שלו והפרספקטיבה שלו. ידעתם שהמילה פרספקטיבה בעברית נקראת תשקופת? בכל פעם שאני מציינת את זה בשיעור עדשות, כולם צוחקים ומרימים גבה. כן יש מילים בעברית שאף אחד לא יודע על קיומן ושנשמעות כל כך מצחיקות ולא מתגלגלות טוב על הלשון ובטח לא במוח

נפלאות הסלפי והרווח שבצידו

כששחר היתה קטנה או בעצם ממש מהרגע שנולדה, היתה לה נכונות מטורפת להצטלם בכל פוזיציה שאני והגחמות האמנותיות שלי רצינו. יכולתי לצלם אותה בכל סיטואציה ובכל רגע נתון, מביך, עצוב, שמח, משעשע ומה לא. לתומי חשבתי שהמצב הזה ישמר לתמיד ושהרווחתי לי דוגמנית צמודה לכל החיים. מה שהתברר כשגוי לחלוטין כמובן. היום כשהיא כבר בת תשע וחצי, העניין כבר לא כזה פשוט, יש הרבה סירובים והתניות.... וכמובן שאם אני רוצה לצלם אותה היא חייבת קודם כל להתלבש ולבדוק עם המראה הכי גדולה בבית אם הכל במקום ונראה טוב וגם זה לא תמיד מסתיים ב- אוקיי אימא בואי נצטלם.... כששחר היתה בת ארבע, קיבלתי מתנה מחבר טוב שתמיד מפנק בענייני צילום, שלט רחוק למצלמת הניקון שלי. ובאותו הערב מיקמתי את המצלמה על חצובה והחלטתי לבדוק איך זה עובד, כשמה

© Created 2016 by Avital Engel.